כניסה מרצון למצב של התגוננות (ע"פ 88/83)

בע"פ 88/83 שוקרון נ' מדינת ישראל התייחס ביית-המשפט העליון בהרחבה להלכה שנפסקה בפרשת הורוביץ, שלפיה עילת ההתגוננות המוגדרת במסגרת הגנת הצורך (היום בסעיף 22 לחוק העונשין) אינה עומדת 
"לטובת מי שהכניס ראשו ביודעין ושלא כדין אל תוך המצב שגרם להתקפה עליו" 
בית המשפט, מפי השופטת נתניהו, היה אמנם בדעה כי 
"אפילו נתעלם מהלכת הורוביץ... נגיע למסקנה כי המערער לא הראה שעמד בתנאים הנדרשים בסעיף 22 להגנת הצורך". 
אולם- 
"מאחר שנטענה הטענה כי הערכאה הראשונה (שהרשיעה את המערער בהסתמך על הלכת הורוביץ) שגתה בדרך בה הגיעה להרשעה, ולעומת זאת באת-כוחה המלומדת של המדינה ביקשה לתמוך את ההרשעה אף בנימוק היחיד כי מאחר שהמערער הכניס עצמו ביודעין למצב שבו מצא עצמו נאלץ לעמוד על נפשו, קיפח את הגנה הצורך, מצאתי לראוי להבהיר את ההלכה ולהעמידה על מכונה". (ההדגשה במקור).
מטרתי ברשימה זו היא להעמיד את עצם הטלת האחריות הפלילית על מי שהכניס את עצמו מרצון למצב של התגוננות על בסיס שונה.
בפרשת שיקרון הבהירה השופטת נתניהו, כי הלכת הורוביץ מבוססת על הכלל 
"השולל את הגנת הצורך ממי שנאלץ להתגונן על נפשו רק משום שהשתתף מרצונו בתיגרה, גם אם נקט להגנתו בדרך היחידה האפשרית ולא עבר על המידה הדרושה (כמצוות סעיף 22 לחוק)" (ההדגשה הוספה). 
ברשימה זו אראה כי אין הצדקה לשלול את עילת ההתגוננות ממי שהשתתף מרצונו בתיגרה, אלא יש להטיל עליו אחריות לעבירה, שאת היסוד העובדתי שלה הוא ביצע מתוך התגוננות, בהתאם ליחסו הנפשי בשלב שבו הוא הביא את עצמו למצב של התגוננות.