הצד האפל של החרם: על פגיעה בפרוצדורות דמוקרטיות והצורך באסדרה משפטית (כרך נד)

אסף יעקב וגליה שניבוים

שינויים טכנולוגיים, בעיקר הקמתן של רשתות חברתיות, הקלו את ההתארגנות ושיתוף-הפעולה הדרושים לחרם והפכו את השימוש בו לנפוץ יותר ויותר. על-פי המחשבה המשפטית המקובלת חרם מהווה כלי לגיטימי ובלתי-אלים להשגת שינוי חברתי, החוסה תחת חופש הביטוי. לפיכך, להוציא חריגים מצומצמים דוגמת החוק למניעת חרם על מדינת ישראל, השימוש בחרמות הוא מותר ולא חלות עליו הגבלות משפטיות. מטרתו של מאמר זה היא לערער על התפיסה המקובלת בדיון המשפטי, באמצעות עיון בספרות אתית וסוציולוגית העוסקת במתח שבין פרקטיקות של חרם לבין פרוצדורות רשמיות של קבלת הכרעות במדינה דמוקרטית. ראשית, המאמר עומד על כך שראייתו של החרם כביטוי גרידא לוקה בנקודות עיוורון רבות, שכן בחרם טמונה הפעלת כוח בנוסף להיותו ביטוי. שנית, המאמר מראה כי חרם הוא תופעה מרובת פנים, ומצביע על המניעים המגוונים לנקיטה בחרמות: החל ברצון לשפר עמדת מיקוח כלכלית (למשל ביחסים בין צרכנים ליצרנים), המשך ברצון שלא להיתפס כמשתפ/ת פעולה עם פרקטיקה פסולה בעיני המחרימ/ה, וכלה בגינוי פומבי של המוחרם על מעשיו, או הפעלת לחץ לצורך השגת שינוי פוליטי. שלישית, המאמר טוען כי סוגים מסוימים של חרמות – חרם ענישתי וחרם פוליטי – מהווים הפעלת כוח קולקטיבית המצויה במתח עם הפרוצדורות הרשמיות של ענישה וקבלת הכרעות פוליטיות במדינה דמוקרטית. כך למשל, חרם ענישתי עשוי לתפקד כמשפט-שדה – lynch justice – שהפעלתו הבלתי-מבוקרת חותרת תחת המונופול של המדינה בענישה הפלילית, ועלולה לפגוע באופן בעייתי במוחרם ובזכויותיו. במקרה של חרם פוליטי, לצד הפוטנציאל שלו לשמש כוח-נגד לשמרנותם וקיבעונם של המוסדות הפוליטיים הרשמיים, הוא עשוי לכפות שינוי פרטיזני ובלתי-מאוזן תוך פגיעה בשוויון הפוליטי ובאינטרס הציבורי של דיון וליבון עמדות מתחרות. המאמר עומד על התנאים בהם חרמות ענישתיים ופוליטיים מהווים עקיפה פסולה של הפרוצדורות הדמוקרטיות לקבלת הכרעות, וטוען כי אלה מחייבים שקילתה של אסדרה משפטית שהיא רחבה יותר מזו הנהוגה כיום.