בית המשפט והפוליטיקה של הזיכרון - בעקבות ע"א Israelitische Kultusgemeinde Wien 9366/12 נ' הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי
בפסק דין משנת 2015 קבע בית המשפט העליון כי קהילת יהודי וינה אינה זכאית לדרוש שיושבו לה מן הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, הממוקם בירושלים, מסמכים היסטוריים וחומר ארכיוני משל קהילת יהודי וינה, אשר הופקדו בארכיון. מסתמן שזהו פסק דין ראשון של בית המשפט העליון בישראל המתקשר, בין במישרין ובין בעקיפין, עם מה שנהוג לכנות "דיני הקניין התרבותי". בדרך כלל, מחלוקות קניין תרבותי עוסקות בדרישות השבה מצד מדינת לאום או קהילה אתנית מובחנת, כלפי גורם זר או גורם פרטי המחזיקים בידיהם נכסי תרבות לא להם. ייחודיות עובדות המקרה, כמו גם ייחודו של פסק הדין, הם בכך שסכסוך השליטה על נכסי מורשת התרבות של קהילת יהודי וינה היה בין קהילת יהודי וינה ובין מדינת ישראל – שתי ישויות אשר כביכול מאוחדות בזיקתן למורשת העם היהודי וניצבות מצדו האחד של המתרס. בית המשפט העליון נקט עמדה פרשנית אשר ממנה משתמע כי חומרי הארכיון של קהילת יהודי וינה הם בבחינת "נכסי תרבות לאומיים" של מדינת ישראל. דרישת ההשבה מצד קהילת יהודי וינה נדחתה לא רק כעניין מעשי, אלא גם במובן הסמלי. תוצאת פסק הדין היא כי מסמכים היסטוריים המתעדים את קורות יהודי אוסטריה, יישארו מאוחסנים בארכיון ציבורי ישראלי בירושלים, ולא יוכלו להוות חלק ממרכז הנצחה וארכיב אשר קהילת יהודי וינה מבקשת להקים במקום מושבה. החלטת בית המשפט התעלמה מכך שהשבת המסמכים ההיסטוריים, ושיכונם בבית הקהילה היהודית בווינה, הם גם אקט סמלי לתקומת הקהילה, לציון המשכיותה ולהדגשת כוח ההישרדות שלה. פסק דינו של בית המשפט העליון התמקד, רובו ככולו, בהיבטים פורמליים ודוקטרינרים, בפרשנות וביישום של הוראות החוק הרלוונטיות, כמו גם בהיבטים הסכמיים הנוגעים למערכת היחסים שבין קהילת יהודי וינה ובין הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. בכל הנוגע לאלה, פסק הדין הוא לא בהכרח מוטעה, אולם אף אם פסק הדין אינו שגוי מיסודו, בכל זאת ישנה משמעות לבחירותיו של בית המשפט מתוך קשת של אפשרויות משפטיות ומקורות היסטוריים, כולם קבילים. טענָתי במאמר היא כי בחירותיו של בית המשפט, ובייחוד המכלול המצטבר שלהן, משקפים נרטיב מסוים מאוד בנוגע לתפיסות הזיכרון הקולקטיבי והקניין התרבותי של בית המשפט העליון. הנרטיב העולה מפסק הדין משקף תפיסה צרה במידת מה של המושג "מורשת תרבותית" ושל משמעות מהלכי "השבה" (restitution) כאמצעי לכינון ולשיקום של זהות תרבותית וזהות קהילתית. לפחות במידה מסוימת, תפיסת בית המשפט העליון מסתמנת כמקלישה את חובת ההגינות וחובת הנאמנות המטפורית, אשר מדינת ישראל חבה לקהילות יהודיות אשר הפקידו בידה למשמרת את אוצרות התרבות ההיסטוריים שלהן. הקושי בפסק הדין הוא בכך שכינון מעמדם של נכסי התרבות הלאומיים של מדינת ישראל נעשה במחיר של פיחות הזיקה והקשר בין קהילת יהודי וינה לאוצרות העבר של הקהילה, שלא לומר התעלמות מזיקה וקשר אלה. בכל אלה עוסק המאמר.
