אימוץ אמנות בינלאומיות למשפט הארץ בידי בתי המשפט
מאז ימיה הראשונים של פסיקת בית המשפט העליון של ישראל מלווה אותה העיקרון לפיו הוראות המשפט הבינלאומי הן חלק ממשפט הארץ, בין מכוח הזיקה למשפט האנגלי ובין כביטוי להיות ישראל חברה במשפחת העמים. דא עקא, שלא כל הוראות המשפט הבינלאומי אומצו אל תוך המשפט הישראלי. ככל שהתבהרה הפסיקה בנושא זה כן הוברר שבית המשפט מאמץ רק את הוראות המשפט הבינלאומי שמקורן במנהג. אף־על־פי שכיום אימוץ המשפט הבינלאומי הוא דוקטרינה ישראלית שאינה קשורה למשפט האנגלי דווקא, הרי ההבחנה בין משפט הסכמי למשפט מנהגי לצורך זה היא תוצאה של הבחנה כזו במשפט האנגלי. הטענה שננסה לבסס במאמר זה היא, שלהבחנה זו אין הצדקה, ומעולם לא ניתן לה בישראל נימוק סביר. הנימוקים שניתנו להבחנה כוחם יפה לכל היותר להוציא מגדר האימוץ למשפט הישראלי את אותן אמנות בינלאומיות שאופיין אופי של חוזה, אבל לא את כל אותן אמנות שבאופיין הן חקיקה בינלאומית ואשר כוללות כיום חלק חשוב של המשפט הבינלאומי. נעיין תחילה בקצרה בגישת המשפט האנגלי לנושא זה במידה שיש לגישה זו השלכה על ההתפתחות הקיימת או הרצויה של המשפט הישראלי באותה שאלה. בהמשך נראה כיצד היה העיקרון של אימוץ המשפט הבינלאומי לעיקרון עצמאי של המשפט הישראלי, ונשאל את עצמנו אם יש מקום בהקשר זה להבחנה בין משפט מנהגי למשפט הסכמי. לאור זאת נתייחס ליישומם של דיני המלחמה, בעתירות שעניינן השטחים המוחזקים.
