עדותו של "עד מדינה" לאור המשפט העברי
לאחרונה נתחולל פולמוס ציבורי סביב שאלת מעמדו של ״עד־מדינה״ לאור ההלכה היהודית, וזאת על רקע חוות־דעת הלכתיות שנתנו (בעל פה) בעניין זה הרבנים הראשיים לישראל, הרב שלמה גורן והרב עובדיה יוסף. הפולמוס ניטש אמנם רק סביב שאלת התערבותם של הרבנים הראשיים בשאלת עדותו של עד אחד שעמדה על הפרק, ולא נגע לגוף הפתרון ההלכתי לשאלה זו במשפט העברי. ברם, מתוך מה שנאמר, ולא נאמר, בפרשה זו, עלול להיווצר רושם מוטעה באשר למהותו של הפתרון ההלכתי למצב דברים שבו לא ניתן להרשיע נאשם אלא על־פי עדותו של שותפו לעבירה. דומה שהרושם שנוצר הוא, כי מאחר שעד־מדינה פסול לעדות, המסקנה המתחייבת מכך היא, שאיך דרך - במסגרת ההלכה - להרשיע עבריינים, כאשר אין בידי התביעה להשיג ראיות אחרות לשם הרשעת הנאשם. ברם, לא אלה הם פני הדברים, ובמסגרתה של ההלכה ניתן להביא להרשעת נאשם בנסיבות האמורות, כפי שיתברר להלן. מן הראוי אפוא לדון בסוגיה זו בכללותה, על היבטיה השונים, ולברר את השאלות הבאות: (א) האומנם פסול עד־מדינה לעדות לפי דיני התורה, ואם כן - מה היסוד לכך? (ב) האם על־פי ההלכה ניתן להרשיע עבריין על סמך עדותו של שותפו לעבירה בלא להיזקק למוסד עד־מדינה, ואם כן - מה היסוד לכך? (ג) כלום יש צורך כלשהו, על פי ההלכה, להיזקק לעדותו של עד־מדינה, ובהנחה שעדותו פסולה, האם ניתן להשכיר את עדותו - גם במסגרת ההלכה - וזאת נוכח הסמכות לדון שלא לפי דיני תורה, תוך סטייה מדיני הראיות הרגילים?
