על הזכות המוגנת בבג׳׳ץ, הזכות לדעת והאזנת סתר

ההחלטה בבג"ץ 414/89 בן נ' שר המשפטים פ"ד מג(4) 327, שבו נשללה מכל־וכול חובת המשיבים לאפשר את מימושה של זכות הציבור לקבלת מידע באשר להפעלת חוק האזנת סתר, תשל"ט-1979, מנעה את פיתוחה של זכות הציבור לדעת - אחת מזכויות־היסוד שהוכרו בפסיקת בית־המשפט העליון. ברשימה זו אבקש להראות את המקורות המשפטיים לחובת הגילוי המוטלת על הרשויות המפעילות סמכויות להיתר ולביצוע של האזנות־סתר. בג׳׳ץ יכול היה לדלות את חובת הגילוי האמורה מפסיקה עניפה שהניחה את התשתית לכך, אפילו לא הניחו העותרים בפניו את המסד השלם והראוי לכך. נכונותו של בג"ץ לדחות את העתירה למתן צו־על־תנאי מבלי לחייב את הרשות להשיב לצו־על־תנאי, מנעה בירור יסודי של הנושא. לדעתי, גישת בית־המשפט פגעה ביכולת הפיקוח האפקטיבי על אחת הפלישות החמורות ביותר לצנעת הפרט, שיש עמה שימוש בכוח שלטוני רב עוצמה הנתון בידי הרשויות. על רקע זה ראויה פסיקת בג״ץ ודרך טיפולו בנושא לביקורת קשה, שאדיבותה איננה צריכה להפחית מחומרתה.