המשפט בשירות ההפרטה - על אוטונומיה הורית ושוויון הזדמנויות
המאמר בוחן את אחד הביטויים המרכזיים של תהליכי ההפרטה של מערכת החינוך הישראלית המתרחשים בשלושת העשורים האחרונים - הקמתם של בתי ספר רשמייים, וחלקם בתי הספר מוכרים שאינם רשמיים, להם מאפיינים של בתי ספר פרטיים הזוכים למימון ציבורי. ככלל, המשותף לבתי ספר ייחודיים, רשמיים ולא רשמיים, הוא קיומם של מבחני המיון והדרישה לתשלומים נוספים על אלו המושתים על תלמידים הלומדים בבתי ספר רגילים. אחד הגורמים המרכזיים להקמתם של בתי הספר הייחודיים המוכרים שאינם רשמיים היא המערכת המשפטית - ועדות ערר, גוף מעין משפטי הסמוי מן העין הציבורית, ובתי המשפט המינהליים. גופים אלו העניקו בשנים האחרונות, למרות התנגדות משרד החינוך, רישיונות להקמתם של בתי ספר ייחודיים פרטיים במימון ציבורי. באופן פרדוקסלי הקמת בתי הספר הפרטיים והלגיטימציה שלה הם זוכים מהמערכת המשפטית משמשת עילה מרכזית למדיניות הפרטה שמשרד החינוך מקדם בבתי הספר הרשמיים, הכוללת אישור תכניות לימוד נוספות בתשלום והקמת מסגרות לימודים ייחודיות סלקטיביות שמטרתן, לטענת שר החינוך לשעבר גדעון סער, למנוע מהורים מהמעמד הבינוני-גבוה לנטוש את מערכת החינוך הרשמית לטובת בתי הספר הייחודיים הפרטיים. המאמר בוחן את שני הטיעונים המרכזיים שעליהם מתבססות החלטות המערכת המשפטית: האחד, הטיעון הערכי המדגיש את הזכות לאוטונומיה הורית בחינוך ילדיהם. המאמר מדגיש את אופיו של החינוך כטובין מדרגי (good positional ) ומבקר את הפרשנות של ועדות הערר ובתי המשפט לזכות לאוטונומיה הורית בתחום החינוך . הוא בוחן את היקפה של זכות זו ואת משקלה לעומת ערכים כשוויון הזדמנויות, סולידריות ואינטגרציה חינוכית וחברתית. הטיעון השני הנבחן במאמר הוא הטיעון המשפטי, שמצא לאחרונה ביטוי גם בפסק הדין של בית המשפט העליון. טיעון זה מבחין בין תהליך הענקת רישיון לבית ספר חדש לבין ההכרה בו. פרשנות משפטית צרה זו מתעלמת, בין היתר, מהמעמד הפריווילגי שלו זוכים בתי הספר הרשמיים בחקיקת החינוך הישראלית. האקטיביזם המקדם מדיניות הפרטה בתחום החינוך, מדיניות בעלת השלכות חינוכיות, חברתיות, תרבותיות וכלכליות מרחיקות לכת, מעלה שאלות עקרוניות בדבר הלגיטימציה הדמוקרטית של החלטות אלו של המשפטית המערכת. המאמר מדגיש שמאפשר, בין היתר, את האקטיביזם המשפטי בתחום החינוך הוא חקיקה חסרה, אנכרוניסטית והמורכבת מטלאים, חקיקה שאינה תואמת את הנסיבות והצרכים התרבותיים, החברתיים והכלכליים המשתנים. ראוי לחולל שינויים ניכרים בחקיקה זו, כך שתסדיר גבולות סמכויות ברורים בין הרשויות השונות ותנסה לגלות ולבטא על בסיס דיון ציבורי רחב את המטרות והאידיאלים המשותפים בתחום החינוך.
