עילת אי־הסבירות במשפט המנהלי
אחת הסוגיות שאליהן כוון לאחרונה הזרקור בתחום המשפט המינהלי היא הסוגיה של אי־הסבירות, אולם דומה, שיותר משהביא הדבר לזריקת־אור על הנושא, הוא הביא להתעוררותן של מחלוקות. בחיבור זה ננסה להתמודד עם חלק מהבעייתיות הכרוכה בעילת אי־הסבירות במשפט המינהלי, במהותה וביישומה. נפתח בשאלה המקדמית באשר לסיווגן של עילות הביקורת על תוכו מעשי המינהל, ובכך נאתר לעצמנו את מסגרת העיסוק בנושא. נברר את המובנים השונים של המושג ״אי־סבירות״, ולאחר שנתמקד באותו מובן המעניין אותנו, נתייחס למחלוקת הפוסקים שנפלה לכאורה בבית המשפט העליון בשאלת קיומה של העילה מושא דיוננו. בנקודה זו נטען, שאף־על־פי שהקשר בין שאלת קיומה של עילה עצמאית זו ובין שאלת האקטיביזם השיפוטי איננו מקרי, הוא איננו קשר הכרחי.
לאור מסקנתנו בשאלה האחרונה - בזכות קיומה של עילת־ביקורת עצמאית כאמור - נציג בקצרה את העילה כפי שעוצבה, נתחמה ויושמה בהלכה הפסוקה; נעריך מהו המשפט הרצוי ונבדוק את המשפט המצוי.
אחר־כך ננתח בקצרה את הבסיסים־העיוניים האפשריים לביקורת בעילה דדן, ועל יסוד ניתוח זה נבדוק ראשית, האם יכול בית המשפט לפסול תקנות בסיטואציות שונות של יחסי תקנה-חוק, ושנית, האם יש, והאם ראוי שיהיה, קשר ביו טיב המעשה המינהלי ועושהו וביו היקף הביקורת שתופעל על המעשה.
לבסוף, ניגע בבעיה המעניינת, כיצד על בית המשפט לפסוק כאשר יש בפניו אמות־מידה וקריטריונים כלליים, אשר יישומם מביא לתוצאות לא־סבירות רק במקרים חריגים ונדירים.
