עד אנה ישלטו בנו חוקי הקרקעות העותמניים?

משפטים: כרך יב
יהושע ויסמן

כאחת־עשרה שנה חלפו מאז הצהיר המחוקק בחוק המקרקעין שכל החקיקה העותמנית שעניינה מקרקעין בטלה ומבוטלת. ואולם, המעיין ב כרכים של פסקי הדין שניתנו מאז אותה הצהרה יגלה, כי חוקי המקרקעין העותמניים ממשיכים להעסיק את בתי המשפט, ובימינו אלה אפשר אף שנתגברה חיותם, בעקבות פתח חדש שגילתה הפסיקה, ושבאמצעותו עלולים חוקים אלה להמשיך ולחדור אל תוך משפטנו.

עד כה סבורים היינו, שהמשך תחולתם של חוקי הקרקעות העותמניים עשוי לנבוע, בעיקרו של דבר, משתי הוראות שבחוק המקרקעין:

(א) ההוראה שבסעיף 162, לפיה אין בהוראות חוק המקרקעין כדי לבטל את הדין הקודם לעניין מקרקעין מסוג ״מוקופה״, הקדשות והתיישבות במקרקעין שאינם מוסדרים;

(ב) ההוראה שבסעיף 166, הקובעת את הוראת המעבר שבחוק לגבי מצבים שנוצרו לפני 1970.1.1, הוא מועד כניסת חוק המקרקעין, חשכ״ט-1969, לתוקפו.

לאחרונה, ובמפתיע, הופנתה תשומת הלב להוראה נוספת שבחוק המקרקעין הפותחת - על־פי פירוש מסוים שניתן לה בבית המשפט - מרחבים נוספים לתחולת הדין העותמני. כוונתנו להוראה שבסעיף 156 לחוק המקרקעין לפיה אין בביטול הסיווג העותמני של המקרקעין ל־״מירי״, ״מתרוכה״ ו״מוואת״ כדי לגרוע מזכויות שהיו קיימות במקרקעין אלה ערב תחילתו של חוק המקרקעין.

על המקור הראשון מבין שלושת המקורות הנזכרים אמרנו דברים אחדים בהזדמנות קודמת שבאה לידינו; עתה נתרכז במקור השני והשלישי.