האם הכנסת כפופה לדרישה חוקתית לענייניות?
השוויון הוא ערך יסוד במשפטנו ולא בכדי ספרו החשוב של ברק מדינה מייחס לדיון בו מקום נכבד. על פי הגישה הקלאסית המקובלת בשיטות משפט שונות, ניתן להבחין בין שתי קטגוריות עיקריות של שוויון ושל איסור ההפליה: הדרישה החוקתית לשוויון, המתמקדת בהפליה בין פרטים על רקע החתכים החוקתיים ה"קלאסיים" (דת, גזע, מגדר וכד') לעומת הדרישה המנהלית לשוויון שדנה בחוסר עקיבות בעמדה המנהלית.
אף שלהבחנה בין הפליה חוקתית למנהלית יש בסיס מוצק בטקסט החוקתי שלנו, ואף שהיא נתמכת היטב בטיעונים התאורטיים הנוגעים למושג השוויון, פסיקת בית המשפט העליון בתחום השוויון שחקה בשני העשורים האחרונים את ההבחנה הזו במידה ניכרת. הליך השחיקה בא לידי ביטוי בכך שהשיח הפסיקתי בנוגע למושג השוויון השתנה. בעבר השוויון נדון בעיקר כעיקרון משפטי, ואילו השיח השיפוטי החל להתמקד בזכות לשוויון. כלומר, בפסיקה ניכר תהליך של המשגת הזכות לשוויון כזכות המוצגת כנפרדת ומנותקת מן התביעה התוכנית הקונקרטית של העותר. המשמעות העיקרית של התפתחות זו היא שהזכות לשוויון תמיד מוצגת כזכות חוקתית מובהקת אף שהתביעה הקונקרטית של העותר בנוגע להחלטה המנהלית איננה בהכרח כזו. התוצאה של תהליך זה היא שכל טענה של הפליה מנהלית יכולה להיות מוצגת כהפרת הדרישה החוקתית לשוויון.
מדינה תומך בספרו בהתפתחות הפסיקתית האמורה ואף מציע להרחיב אותה כדי שלמעשה הדרישה שהשלטון יעשה הבחנות אך ורק על בסיס ענייני – בעיני בית המשפט המבקר – תוחל גם על הכנסת ותהפוך לעיקרון חוקתי. המאמר בוחן מנקודת ראות ביקורתית את התפתחות הפסיקה ואת עמדתו של מדינה.
