אוביטר ז"ל והגינות לאי"ט בעקבות בג"צ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, פ"ד נב(1) 289
מעשה שהיה כך היה: סוכן מכס ביקש וקיבל מהנהלת המכס - היא "רשות הרישוי" לעניין זה - רישיון להקים ולנהל מחסן סחורות שטרם שולם עליהן מכס. משפגה תקופת הרישיון ביקש העותר לחדשו, ונתקל בסירוב. עתר לבית המשפט הגבוה לצדק שיצווה על רשות הרישוי לחדש לו את הרישיון לתקופה נוספת. השאלה שעמדה לפני בית המשפט הייתה האם קיימת עילה חוקית לסירובה של הרשות. לפי תקנות המכס - שעל חוקיותן וסבירותן אין עוררין - המבקש רישיון כאמור חייב להצהיר ולהוכיח שהקרקע שעליה יוקם ויתנהל המחסן היא בבעלותו, או שהוא מחזיק בה כדין מכוח שכירות או חכירה. העותר דנן כך הצהיר, ולראיה הגיש מסמך רב ממדים, שאותו הציג כאילו יש בו כדי להעניק לו זכות החזקה בקרקע. עובד רשות הרישוי שטיפל בדבר התרשל ולא קרא את המסמך: הוא נתן אמון בהצהרת המבקש והעניק לו את הרישיון. לאחר מכן, משנזדמן למי מעובדי רשות הרישוי לפתוח את המסמך ולעיין בו, נוכח לדעת, שאין בו ולא כלום כדי להעניק למבקש זכות החזקה בקרקע; ונהפוך הוא: יש בו כדי לשלול מן המבקש זכות שכזאת. הדעת נותנת, שבנסיבות אלה הייתה רשות הרישוי לא רק רשאית אלא אף חייבת לסרב לחידוש הרישיון לתקופה נוספת. חד וחלק? לא. העותר הצליח לעורר ספקות בלב השופט זמיר: האם אומנם דיו לחוסר זכות במקרקעין לשמש עילה לאי חידוש הרישיון? האם רשאית רשות הרישוי לבסס את סירובה על הרשלנות שלה עצמה? והאם מאזן הנזקים מפאת אי חידוש הרישיון אינו נוטה לטובת העותר, שכבר השקיע בהקמת המחסן טבין ותקילין? שקל השופט בדעתו ופסק, שמאחר ומלכתחילה ניתן הרישיון בניגוד לתקנות, יהא גם חידושו בלתי חוקי. חד וחלק? עוד לא. גם בלב השופט חשין נתעוררו ספקות. שאלה מרכזית בעתירה נוגעת לחובת ההגינות ביחסים שבין הרשות המינהלית לבין האזרח. בדרך כלל מופנית השאלה אל הרשות המינהלית: מהי חובת ההגינות המוטלת עליה כלפי האזרח? הפעם מופנית השאלה אל האזרח: האם מוטלת גם עליו חובת הגינות? (או, לשון אחרת, חובת התנהגות ראויה) כלפי הרשות המינהלית?
