החובה לקבוע כללים מנהליים
בפסיקת בתי־המשפט הולכת וגוברת בשנים האחרונות המגמה להטיל על רשויות־מנהל שונות חובה להפעיל את סמכויותיהן באמצעות יצירת קריטריונים מקדמיים וכלליים. תופעה זו מעוררת את השאלה, האם מן הראוי שבית־המשפט יתערב בפעולות המנהל כדי לאכוף על הרשות חובה משפטית לפעול על־סמך כללים? ואם כן, באילו מקרים? המאמר בוחן את השאלה מנקודת־מבט עיונית ומציע מסגרת של שיקולים שלפיהם תוכרע שאלה זו. לפעולה על־סמך כללים מקדמיים יש יתרונות ידועים, (כגון שיפור הביטחון המשפטי, צפיות הפעולה המנהלית, עקיבותה וקיום דרישת השוויון), אך יש לה גם חסרונות מסוימים (לרבות, סרבול ופורמליזציה של הפעולה, השפעות לא רצויות של אסטרטגיית קבלת ההחלטה המנהלית ובזבוז אפשרי של משאבים שלא לצורך). התלטת בית־המשפט בדבר התערבות בהחלטה בעניין זה צריכה להביא בחשבון לא רק את מערכת השיקולים העומדים בפני הרשות המנהלית, אלא גם את המגבלות שיש לבית־המשפט עצמו בכל הבוגע לקבלת החלטה ״טובה״ יותר מזו שקיבלה הרשות המוסמכת. לדעת המחבר, נקרדת־המוצא הרצויה לדיון בעניין זה היא, שההכרעה לגבי היצירה ורמת הדיוק של כללים מנהליים צריכה להישאר בדרך־כלל בידיה של הרשות המנהלית. התערבות שיפוטית מוצדקת במקרים שבהם בית־המשפט מזהה כשל מנהלי בעת ההכרעה בשאלה האם לגבש כללים מקדמיים (כגון כאשר ההחלטה המנהלית הושפעה מגורמים לא־לגיטימיים) או בתחומי פעולה שבהם אין מלכתחילה תחולה לכלל הריסון השיפוטי (כגון בהחלטות הנוגעות ישירות לפגיעה בחירויות־יסוד של האזרח).
