ארבעים שנה לסדר־הדין ודיני הראיות במשפטים פליליים

מעשה בעורך־דין מנדטורי, אשר הכיר היטב את סדרי־הדין ודיני הראיות שהיו בתוקף בפלשתינה-א״י, בחודש מאי 1948.

באחד מימי יוני 1948 נעלם האיש ואיננו. יש אומרים שנרדם וישן שינה עמוקה וממושכת למשך שנים רבות. רק כעבור 40 שנה הוא מתעורר, ״ויפן כה וכה"...

הוא ודאי יזהה את הבניין העות׳מני של בתי־המשפט במגרש־הרוסים, וכן את ההיררכיה הבסיסית של הרשות השופטת: שתי ערכאות ראשונות נפרדות, ה״שלום״ ו״המחוזי״, והעדר ערכאת־ערעור בין המחוזי לעליון...

האם יכיר האיש גם את סדר־הדין ודיני הראיות בפלילים ויוכל להתמצא בהם כבעבר?

יש להניח שישאל הרבה שאלות ויביע תמיהות שונות, כגון היכן פקודת הפרוצדורה הפלילית (שפיטה על־פי כתב־אישום)? איך זה שעדים מעידים בלי להישבע תחילה? האומנם התביעה מעמידה לדין על פשעים חמורים בלא חקירה מוקדמת בפני שופט? כן יתמה האורח, מהי משמעות הקוד הסודי ״10א״, שכה מרבים להזכירו בחוגי המשפטנים — הן תובעים הן סניגורים הן שופטים?... ועוד.

האומנם כל מאפייני הפרוצדורה יהיו כה זרים לעורך־הדין המנדטורי? מסתבר שלא. שהרי על־אף השינויים הלא־מעטים שחלו בארץ בתקופה סוערת זו, בעיקרה המערכת ממשיכה להתבסס על עקרונות ה-Common Law ועל כללים שנתגבשו בתקופת־המנדט, ואנו נוהגים על־פי השיטה האדברסרית.
ניתן לומר, כי סדר־הדין ודיני־הראיות במשפטים פליליים במדינה נאורה הם מן התחומים הבולטים ביותר להתנגשות האפשרית שבין זכויות הפרט ובין צורכי החברה. יש הסבורים כי המאבק לתפישת עבריינים ולהענשתם הוא בעל עדיפות עליונה. לכן צריך לתת למשטרה את מלוא האמצעים ולמסור לבתי־המשפט כל מידע רלבנטי, בלי לשים לב לדרך שבה הושג. ואילו אחרים גורסים, כי דווקא החשודים והנאשמים הם הזקוקים להגנה משפטית מפני שימוש־לרעה בסמכויות הרשות. וכי המערכת אינה מתחשבת כראוי בערכים שונים, כגון כבוד האדם ושלימות גופו. קיים אפוא מתח מתמיד בין אינטרסים שונים. כל שיטה משפטית בוחרת את האיזון הנאות, אם בדרך חקיקה ואם באמצעות הפסיקה המנחה של הערכאה השיפוטית הגבוהה.

כיצד התמודד המשפט הישראלי עם בעיות אלו מאז קום המדינה? בגלל אילוצי הזמן, מובן שלא אוכל להתייחס אלא לחלק מן ההתפתחויות הבולטות. אנסה להתרכז באלו המצביעות על מגמות שהתגבשו, על הבדלי גישה עקרוניים ועל שינויים בהלכי־רוח שהזמן גרמם.

בפסק הדין הפלילי הראשון שנתן בית־המשפט העליון בישראל בע״פ 1/48 אמר הנשיא זמורה, בין השאר:
"[...] הפרוצדורה הפלילית על דיניה מכילה לטובת הנאשם תריס בפני עיוות דין. רוצים לתת לנאשם את מלוא ההגנה ההוגנת. אבל אסור לסלף את הרעיון הבריא הזה על ידי הפרזה בפורמליות. [...] הדיון הפלילי אינו צריך לקבל צורת משחק אשקוקי, שבו מהלך אחד בלתי נכון קובע את גורל המשחק".

ואכן, קיימת הסכמה רחבה שיש להסתייג מטענות פורמליות ומהתנגדויות טכניות. אולם על השאלה, היכן בדיוק עובר הגבול בין שאלה פורמלית ובין טענה המבוססת על ערך שראוי להגן עליו, לא כולם ישיבו אותה תשובה. כך, למשל, אפשר להיווכח בהבדלי גישה בדבר מעמדו של הנאשם והאם מן הראוי לצפות ממנו לשיתוף־פעולה אקטיבי למען גילוי האמת ואכיפת החוק. השופט חיים כהן קובע, במאמר שפרסם ב־1970, כי:
"[...] לנאשם בפלילים [יש] רק עניין אחד בלבד, והוא עניין לגיטימי — אף כשהוא אשם, ולא כל־שכן כשהוא זכאי — עניינו היחיד הוא להימלט מצפרני החוק; ולא איכפת לו — ולא צריך שיהא איכפת לו — אם תתברר האמת או אם ייעשה ה'צדק' ".

ואילו השופט ברק חוזר ומדגיש בכמה הזדמנויות, כי:
"מטרת הדיון הפלילי היא לחשוף את האמת. הן התובע והן הנאשם צריכים לתרום את חלקם לגילוי האמת. במגנה כרטה של הנאשם לא כתוב כי ההליך הפלילי  צריך להעניק לו יתרונות טקטיים על פני התובע".

לאחר דברי מבוא אלה, הרשו לי לפתוח בשתי התפתחויות חשובות שחיזקו את אפשרויות הנאשם להתגונן. כוונתי לזכות העיון בחומר החקירה שבידי התובע ולזכות הנאשם לביקורת שיפוטית על טענות חסיון מטעמים של אינטרס הציבור.