על הסמכות להגביל פרסום שמות חשודים

פרסום שמות חשודים מעורר לא אחת תחושה חריפה של עוול ואי צדק. במקרים רבים מתברר עד מהרה כי חשד נגד פלוני היה בלתי מבוסס, או נבע מטעות בזיהוי או מתלונת כזב; אלא ששמו פורסם כבר ואת הנעשה אין להשיב. הניסיון שב ומלמד כי הדבר מטיל על אדם כתם שקשה מאוד למחותו, אפילו לא הואשם ונוקה מכל חשד, שכן עצם הצגתו בפומבי כ"חשוד" עלול להביא לפגיעה קשה בו ובמשפחתו, בכל מעגלי חייהם. חוק בתי המשפט קובע כמה עילות שמכוחן רשאי בית המשפט לסגור את הדלתיים בדיון משפטי, ובכך להביא לידי איסור פרסום - להלן צו חיסוי - אשר אוסר לפרסם את המידע הספציפי הנקוב בו. עם זאת, קיימת מחלוקת בשאלה אם נתונה לבית המשפט סמכות כללית - בלתי מותנית בעילות סטטוטוריות - לסגור דלתיים בהליכי מעצר ושחרור בערובה או לתת צווי חיסוי על שמות חשודים. המחלוקת בשאלה זו מעוררת התנגשות בין זכויות ואינטרסים של החשוד, מזה, לבין פומביות הדיון, חופש הביטוי ו"זכות הציבור לדעת", מזה. מעורבים במחלוקת זו המחוקק, בתי המשפט, האקדמיה, פרקליטים מחיי־המעשה, אמצעי התקשורת והציבור הרחב - אך מזה עשרות שנים אין בה לא דעה מוסכמת, לא הלכה מוסכמת ואף לא פרקטיקה שיפוטית אחידה; ואף מספר ניסיונות להסדר חקיקתי לא עלו יפה. מאמר זה נועד לבחון מחדש את הסוגיה, בייחוד נוכח חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מטרת המאמר להצביע על קיומה של סמכות כללית להגביל פרסום שמו של חשוד כאשר נראה לבית המשפט כי יש לכך הצדקה; וזאת כל עוד לא הוחלט על הגשת כתב אישום או על סגירת התיק. חלקו הראשון של המאמר מבקש להניח ראשיתה של תשתית משפטית, אשר נדמה שהוזנחה מעט במשפט הישראלי. כך השאלה מהי סגירת דלתיים, מהו חיסוי ומה הזיקה ביניהם, וכן השאלה הכללית מה דמותו של עקרון הפומביות בהליכים משפטיים מוקדמים, להבדיל מדמותו במהלך המשפט עצמו. חלקו העיקרי של המאמר עוסק בשאלת הסמכות להגביל פרסום שמו של חשוד, כל שהועלו בסוגיה זו, ובכללן הצעות החוק. כן נבחנת השפעתם של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לכל אורך המאמר נדונות בנפרד סמכות הסגירה וסמכות החיסוי - והמסקנה היא ששתיהן מאפשרות להגן על חשודים בפני פרסום במקרים המתאימים; אם כי חיסוי על זהות החשוד בלבד עדיף בדרך כלל על סגירת דלתיים שפגיעתה בפומביות קשה יותר. חלקו האחרון של המאמר מציע קווים מנחים להפעלת שיקול דעתו של בית המשפט, נוכח בקשות למתן צווי חיסוי על זהות חשודים המובאים בפניו.