איברים כנכסים

לזכויות הקנין קיום רק בזיקתן לנכסים מסוימים. זכות הקניין, כשהיא בפני עצמה, אין לה קיום. כך, למשל, המשפט: ״לראובן בעלות״ חסר משמעות כל עוד לא הוספנו ואמרנו מהו הנכס שבו לראובן בעלות (״לראובן בעלות בבית״). הוא הדין בשכירות, במשכון וביתר זכויות הקניין - בלא נכסים שאליהם יתייחסו הזכויות, אין להן קיום. הדברים שהם נשואי זכויות הקנין הם ״הנכסים״ למיניהם, ונכסי האדם, במקובץ, מרכיבים את ״רכושו״. חוק הפרשנות, התשמ״א-1981, אינו נותן לנו הגדרה ל״נכס׳׳, אך בדרך כלל משתמש המחוקק במלה זו כדי לציץ דבר שהוא נשוא זכות קנין. כך, למשל, בחוק העונשין, תשל״ז-1977, מוגדר ״נכס״ כך: ״חי או דומם היכול לשמש נושא לבעלות״.

דבר ששיטת משפט אינה מכירה באפשרות לרכוש בו בעלות (דבר שהוא res extra commercium) לא ייחשב כנכס באותה שיטת משפט. כך, למשל, בשיטות משפט השוללות את מוסד העבדות לא ייחשב גופו של האדם נכס. השאלה אם גוויית אדם, או חלקים מגוף אדם חי, או מגווייתו, אף הם אינם בגדר ״נכס״ פחות ברורה. שאלה זו הולכת ומחריפה בימינו, בד בבד עם ההתקדמות הרפואית בתחום של השתלת אברים.