תוקפו המחייב של חוזה אחיד כפונקציה של מבנה השוק
חוק החוזים קובע ככלל רחב כי ״תכנו של חוזה יכול שיהיה ככל אשר הסכימו הצדדים״. הוראה זו קובעת את עקרון ״חופש החוזים״. הוראה זו גם קובעת במשמעותה הקורלאטיבית את כפיפותנו לנורמות החוזיות החלות עלינו, כלומר את חוסר החופש שלנו לנהוג שלא בהתאם להן. מבחינה זו דומה החוזה לחוק. כזה גם זה גודר את גבולות הפעילות המותרת ומבדילה מן ההתנהגות האסורה. אין שיטת משפט נאורה בעולם המכירה בכוח מופלג כזה של כורתי החוזה מבלי לשים לו סייגים. רבים מן הסייגים האלה חלים בשווה הן על חוזים אחידים והן על חוזים אינדיבידואליים. למשל, הוראת חוק החוזים, לפיה ״חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים... בטל״ היא דוגמה לסייג כזה; כך, תניה המחייבת צד לבצע מעשה רצח, היא תניה בטלה, בין אם הוסכם עליה בין ספק ללקוח ובין אם הוסכם עליה בין שני צדדים סתם.
ברשימה זו אנסה לבודד את עילות ביטול ההסכמה החוזית החלות על חוזים אחידים בלבד, ולהבדילן מעילות ביטול ההסכמה החלות על כל החוזים כולם.
אם העילה לביטולה של תניה חוזית מסוימת גזורה מתוך הדוקטרינה החוזית הכללית, ברי שאין כל חשיבות לשאלה האם החוזה נשוא הסכסוך הוא חוזה אחיד או חוזה סתם. אפילו הוא חוזה אחיד, אין לתור אחרי המבחנים לאכיפתו בחוק החוזים האחידים, ואף לא להסתמך על נימוקים ומיני טענות שהם רלוואנטיים בתחום החוזים האחידים.
מאידך גיסא, אם העילה לביטול ההסכמה גזורה כתוך דיני החוזים זזאחידים, אין הדיין חייב להיאחז, לצורך פסילת התניה, בעילות ביטול כלליות, כגון שהחוזה נגוע בטעות או במרמה, או שאכיפתו עומדת בסתירה לעקרונות תקנת הציבור.
בפרקים ג׳ ו־ג׳ אניח את הבסיס העיוני העיקרי לרשימה זו, התזה המרכזית בפרקים אלה היא, שעילות הביטול המיוחדות לדיני החוזים האחידים נועדו להילחם בתופעה של תחרות בלתי משוכללת ובתוצאות הבלתי רצויות הנובעות ממנה לגבי צדדים המתקשרים בחוזים. מכאן, שצדדים הסוחרים ביניהם בשווקים שבהם התחרות היא משוכללת אינם זקוקים להגנה מיוחדת כלשהי, ואינם זכאים להסתייע בעילות לביטול תניות בחוזיהם הגזורות מתחום דיני החוזים האחידים. גם אם התחרות איננה משוכללת, ייתכן שאי השכלולים הרלוואנטיים לשוק שבו נכרת החוזה, אינם מועדים לגרום עיוותים שאותם ביקש מחוקק חוק החוזים האחידים למנוע. בפרקים אלה אציין מה הם אותם עיוותים וכיצד ניתן להתגבר עליהם בכלים המשפטיים של דיני החוזים האחידים.
האבחנה הפשוטה בין עילות לביטול הסכמה מטעם דיני החוזים האחידים ובין עילות ביטול הסכמה מטעם הדוקטרינה הכללית איננה, ככל הנראה, מחוורת כל צורכה. כפי שאנסה לתאר בפרק ד', קרה לא אחת שבית המשפט העליון בישראל לא דק פורתא באבחנה זו ובמה שמתחייב ממנה. בעיקר נסתמנה נטייה בפסיקת בית המשפט העליון להכשיר תניות בחוזים אחידים, למרות שלכאורה נתקיימו בהם עילות פסלות מטעם דיני החוזים האחידים, וכל זאת משום שלא נתקיימו בהם בו־זמנית גם עילות פסלות מכוח הדוקטרינה החוזית הכללית.
לבסוף, בפרק ה׳, אסביר מדוע עצם הסטאנדארטיות שבהתקשרות אינה יכולה להיחשב לעילת ביטול כלשהי, ולפיכך על בית המשפט לגזור על עצמו התאפקות מירבית בהקשר לכלל שיש ״לפרש״ חוזה אחיד כנגד מנסחו: חוזים שלא נתקיימו בהם עילות ביטול כלשהן יש לפרשם ככתבם וכלשונם, ללא מתן ״עדיפות מראש״ בצורה של ״פרזומפציה פרשנית״ לצד זה או אחר.
