פעולותיו המשפטיות של לקוי דעת בטרם יוכרז כפסול דין
בעיית תוקפן של הפעולות המשפטיות שנערכו על־ידי אדם הלוקה בדעתו ואשר טרם יוכרז כפסול דין היא בעיה ידועה יפה. היא מצאה פתרון מפורש בקודיפיקציות הגדולות, אם כי קיים שוני ניכר בפרטי ההסדר. שאלת התוקף של פעולות כאלה היא תוצאה של ניגוד אינטרסים ״קלאסי״ במשפט הפרטי, ובמיוחד בדיני החוזים. מצד אחד, הצורך להגן על אדם שגמירת דעתו לקויה ומן הצד האחר, הרצון להגן על הביטחון המסחרי. כל שיטה ושיטה ו״קו האיזון״ המיוחד לה. הפתרונות הקונקרטיים משקפים את נקודות המוצא העקרוניות של השיטות השונות. חשיבות גדולה יש למשקל הניתן, למשל בדיני חוזים, לתורת הרצון לעומת תורת ההצהרה. כמו כן יש משמעות מרובה למיון הבעיה כעניין של סטטוס (כשרות משפטית לפעולות) או כעניין של פגם רצוני בעריכת הפעולה. כך, בחירתה המיוחדת של שיטה משפטית בנושאים אלה עשויה להשפיע על טיב התוצאות המשפטיות של קיום ליקוי הדעת; כגון: בטלות הפעולה מעיקרה, לעומת היותה ניתנת לביטול בלבד.
נוכח העובדה כי הסוגיה הנידונה משתלבת לתוך מערכת שלמה של עקרונות שמצאו את ביטוים בסוגיות קרובות, אין לעסוק בה מתוך גישה של בידוד העלולה לגרום חוסר הארמוניה. האספקלריה המקיפה את מכלול המערכת חייבת להנחותנו גם בהשוואת דינים זרים. מכאן הזהירות הדרושה בשימוש שניתן לעשות בפתרונות של שיטות אחרות. להלן נגדיר תחילה את משמעות הבעיה במשפט הישראלי. לאחר מכן נקבע את העקרונות להסדר חקיקתי ונדון בפרטיו. לבסוף נציע נוסח של חוק העשוי להסדיר את הסוגיה.
