הערה לפרשנות סעיף 3 (ב) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] , תש"ל - 1970

1. אחת השאלות נדונות, תוך חילוקי דעות, בספרות העוסקת בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל״ה—1957, היא: האם נהנה המבוטח אישית מכל אותן זכויות יתר, שמהן נהנה צד ג׳? וביתר פירוט: מה דינו של נוהג, אשר נפגע בתאונת דרכים בעת שהפר הוראה מהוראות הפוליסה, הפרה, אשר אין להעלותה, לפי מצוות המחוקק, כלפי צד ג׳? האם דינו כצד ג׳, או שמא מכריעות לגביו הוראות החוזה – הוא הפוליסה?

כל תשובה לשאלה זו מחייבת הכרעה כפולה: ראשית, האם ראוי, מבחינת שיקולי מדיניות משפטית, להנות את המבוטח אישית מאותן הגנות? שנית, האם ניתן, מבחינה פרשנית פורמאלית, לדחוס את התשובה, שקיבלנו לשאלה הראשונה, לתוך לשון החוק והפקודה?

2. בשאלה הראשונה חלוקות הדעות: מחד גיסא, יש הגורסים, כי ״אין כל הצדקה כי המבוטח אישית, הנהנה מהנחה בדמי הביטוח, עקב ההגבלות בפוליסה, יוכל לתבוע לאחר מכן זכויות, על אף התעלמותו מן ההגבלות, שלהן נתן את הסכמתו המפורשת.״  מאידך גיסא, יש האוחזים בדעה, כי פרשנות, שתשלול הגנות אלה מן המבוטח, תרע את מצבו לעומת צדדים שלישיים בחוק, ותיצור אפליה לא סבירה, שכן, לולא הביטוח האישי, היה אף נוהג כזה בבחינת צד ג׳ הנהנה מן ההגנות.

3. ברשימה זו לא נעסוק בעימות שיקולים אלה, ואחרים, המשמשים בסוגיה. הדברים כתובים עלי ספר, ונתונים לשיפוטו הערכי של כל אחד ואחד. בחרנו לענות דווקא בשאלה השנייה, דהיינו: בפרשנות הפורמאלית, שניתנה בספרות, לסעיפי החוק והפקודה. בשורות הבאות נסקור, אפוא, פרשנות זו, בבקרה, ונציע דרך פרשנות חדשה, המספקת, לדעתנו, פתרון הולם לסוגיה.