הצעת חוק בית הדין לעבודה ולביטוח לאומי, תשכ"ח-1967
בית דין לעבודה – ענין הנבחן עכשיו אצלינו בפליאה מהולה ביראה, משל היה מין עגל בעל שני ראשים שטרם נראה כמותו – הרי הוא נושא ישן ונדוש. לראשונה הוקמו בתי דין לעבודה, במשמעותם המודרנית, בצרפת בשנת 1806. מאז פרו ורבו בתי הדין לעבודה בהרבה מדינות בעולם. אף בישראל אין הנושא חדש. הקמת המדינה נחקקה פקודת בתי-משפט תעשייתים, 1947. הפקודה צריכה היתה להיכנס לתוקף במועד שיקבע על ידי הנציב העליון בהודעה שתפורסם בעתון הרשמי. הודעה זו מעולם לא פורסמה, לא על ידי הנציב העליון אף לא על ידי שר הפנים שבא במקומו לענין זה, בעיקר בשל ההתנגדות התקיפה של הסתדרות העובדים הכללית. הפקודה הרדומה הועברה לבסוף מן העולם על ידי החוק ליישוב סכסוכי עבודה, תשי״ז—1957 (סעיף 44). לא כן הרעיון להקים בית דין מיוחד לעבודה. הדיונים בדבר הצורך בבית דין כזה נמשכו. לפני למעלה מעשר שנים מינה שר העבודה ועדה צבורית, בראשותו של השופט ברנזון, לחקור בענין. הועדה המליצה ואף התוותה תכנית להקמתו של בית דין לעבודה. ההמלצה לא נתקבלה בשעתו, מחמת התנגדותם של שר המשפטים ושל נשיא בית המשפט העליון דאז, אך גם לא הוזנחה. היא עברה עוד גלגולים רבים, עד שלבשה צורה חדשה, קבלה תמיכת הממשלה, והועלתה לאחרונה על הנייר הכחול של הצעות חוק.
עיקריה של ההצעה הם אלה: יוקם בית דין לעבודה ולביטוח לאומי. יהיו בו שתי ערכאות: בית דין אזורי ובית דין ארצי. הוא יורכב משופטים מקצועיים ומנציגי ציבור. תהיה לו סמכות ברוב רובן של התובענות שעילתן ביחסי עבודה. והוא יהיה משוחרר, בדרך כלל, מתחולתם של סדרי הדין ודיני הראיות הנוהגים בבתי המשפט.
אפשר היה לצפות כי הדיון בהצעת החוק, בכנסת ובציבור, יתנהל על מי מנוחות. שהרי ההסתדרות הכללית של העובדים מזה, התאחדות בעלי התעשיה מזה, והממשלה בתווך, כל אלה סומכים ידיהם על ההצעה ותולים בה תקוות מרובות לשיפור יחסי העבודה המעורערים בישראל. וכי מי יטול על עצמו לחבל בפתח־תקווה זה? ולא היא. ההצעה עוררה סערת מחאה, בעיקר מצד משפטנים. ״בויכוח בכנסת״ אמר שר העבודה, ״בלטה חלוקה אופיינית ורבת משמעות, כאשר כל המשפטנים מכל הסיעות מתחו ביקורת, לעתים קשה, על החוק, בעוד שאלה מחברי הכנסת המעורים בחיי העבודה ועניני יחסי־העבודה נהירים להם, לא מקריאת ספרים בלבד אלא גם מחיי יום יום ומטיפול בעניני האיגוד המקצועי, קיבלו הצעת החוק כמעט בהתלהבות". ראש לשכת עורכי הדין מדבר על התנגדות עקרונית מצד ציבור המשפטנים – שופטים ועורכי דין – להצעת החוק. ואכן, רבים וטובים בקרב המשפטנים נתנו ביטוי פומבי לעמדה השוללת הקמתו של בית דין מיוחד לעניני עבודה.
על מה רגשו משפטנים? ימצא אולי מי שייחס להם מניעים שאינם מכובדים – כגון, הרצון להגן על אינטרסים צרים של המקצוע – העשויים להמעיט מערך בקורתם. דעה כזאת, דומני, אין לה על מה שתסמוך. נראה הדבר בביתר כי מן הבחינה המקצועית יצאו המשפטנים נשכרים מקבלתה של הצעת החוק. הרי עיקר מטרתה של זו להביא לידי כך שסכסוכי עבודה, שעד כה היו נפתרים על פי הרוב בדרך המאבק המקצועי, יוכרעו בדרך של התדינות משפטית. ואם אמנם כך יהיה, יפתח בפני עורכי הדין כר של פעולה שעד עתה כמעט ולא היתה להם בו דריסת רגל. מכל מקום, איש מבין המשפטנים שיצאו בבקורת על הצעת החוק לא העלה שקולים מעין אלה. הבקורת, כסי שבאה לידי ביטוי, נבעה מן החשש שהצעת החוק תפגע באינטרס ציבורי כללי ורב חשיבות: מעמדה של מערכת בתי המשפט ושלמותה של מערכת המשפט. ושקולים אלה, הם הצריכים בדיקה.
נבדוק אותם, וכנגדם את המעלות שבהצעת החוק, אגב דיון בפרטיה של ההצעה. נעמוד, תחילה, על ההוראות בענין סמכותו של בית הדין, ולאחר מכן – בעניין ההרכב, סדרי הדין ודיני הראיות, והבקורת המשפטית על בית הדין.
