המשפט כדיסציפלינה אוטונומית

הרצאה שניתנה בכנס היובל של כתב העת "משפטים" ביום 12.6.2019

אפתח את דבריי בהבעת תודה עמוקה. אני מודה מקרב לב לחברי המערכת ולעורכות כתב העת "משפטים" על שבחרתם בי להרצות באירוע חשוב זה.

חגכם הוא חגי. חברותי במערכת "משפטים", כשאר חוויות הלימוד שלי כתלמיד בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, הותירה אצלי זיכרונות רבים וטובים. הפקולטה דאגה לא רק לקיומה ולתפקודה העצמאיים של מערכת "משפטים". היא דאגה גם לטיפוח החשיבה הביקורתית והעצמאית שלנו כחברי מערכת. במסגרת תפקידנו זה נדרשנו להעריך מאמרים לפי מיטב הבנתנו. נדרשנו לבדוק, לחקור, לחשוב ולהטיל ספק. שלא במפתיע, התקופה שבה הייתי חבר מערכת בכתב העת הייתה מעצבת ובונה, וללא ספק הייתה "יריית הפתיחה" של חיי המקצועיים – כסטודנט לתואר ראשון, שני ושלישי, כעורך דין, כחבר סגל זוטר ובכיר באוניברסיטה העברית ובמוסדות אחרים, בארץ ובחו"ל, ולבסוף כשופט בבית המשפט העליון. אין ספק כי ללא הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, וללא כתב העת "משפטים", שהוא חלק מרכזי במערך הפדגוגי של הפקולטה, לא היו חיי המקצועיים זהים לאלו הקיימים. במובן זה, הביטוי הלטיני alma mater, אשר מתייחס למקום שבו אדם רכש השכלה ודעת – ומשמעותו המילולית היא "אם מזינה" – מתאר היטב את הפקולטה ואת מה שהיא עבורי. הפקולטה איננה רק המוסד שבו למדנו וקיבלנו חינוך משפטי. היא האם הרוחנית והאינטלקטואלית שטיפחה אותנו ושעשתה אותנו למשפטנים שאנו היום.