הזכות לקיום בכבוד בראי המשפט העברי: מעמדה החוקתי (כרך נא)

בנימין פורת

בג"ץ עמותת מחויבות היה אבן דרך בהכרה במעמדה החוקתי של הזכות לקיום בכבוד. ביהמ"ש העליון הגדיר את האחריות החברתית לביטחון הסוציאלי של מעוטי האמצעים כחלק מן המבנה הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל, אשר הרשות המחוקקת והרשות המבצעת מחויבות לפעול במסגרתו. כיצד עשוי היה להיראות בג"ץ עמותת מחויבות, לוּ ארון הספרים של המשפט העברי היה בין מקורות ההשראה של השופטים? מאמר זה מוקדש לפרישת יריעה רחבה של התרומה האפשרית שהייתה עשויה להיות למשפט העברי לדיון המשפטי שנערך בפסק הדין. העיון הנערך לאורך המאמר מעלה ארבע מסקנות משלימות. הראשונה, שופטי בג"ץ, אשר הכירו באחריותה של מדינת ישראל לביטחון הסוציאלי של תושביה כחלק מהמבנה הקונסטיטוציוני שלה, יכולים היו למצוא עוגן היסטורי ושורש רעיוני במסורת המשפט העברי. השנייה, קביעתם של שופטי בג"ץ כי הזכות לקיום בכבוד היא זכות חוקתית בעלת מעמד-על ביחס לנורמות אחרות, היא הישג משפטי ישראלי, העשויה הייתה להיות נדבך חשוב בהמשך פיתוחה של המסורת היהודית ארוכת השנים בתחום זה לוּ הייתה נערכת מתוך דיאלוג עם המקורות היהודיים. המסקנה השלישית נוגעת לשפה המשפטית, ולפיה בתחום זה שיח החובות של המשפט העברי נושא בכנפיו יתרונות מהותיים שאינם קיימים בשיח הזכויות של בג"ץ ("הזכות לקיום בכבוד"). המסקנה הרביעית נוגעת לקשר בין רווחה וכבוד. בעוד שופטי בג"ץ גזרו את הזכות לביטחון סוציאלי מן הזכות לכבוד, נראה כי המשפט העברי מצביע על קשר הפוך בין השניים, לפיו סיוע הרווחה לעני דווקא עלול לפגוע בכבודו, באופן הדורש רגישות מיוחדת לאיתור דרכים לסייע לעניים באופן שישמור על כבודם ולא ירמוס אותו. המשפט העברי יכול היה אפוא לאשש חלק מן המסקנות שאליהן הגיע בית המשפט העליון, להתעשר מחלקן, ולאתגר חלק אחר שלהן. זוהי הזמנה לבניית שפה יהודית-ישראלית בתחום דיני הרווחה, המבוססת על מיזוג אופקים של עולמות המשפט העברי והמשפט הישראלי.