מילות פרידה

היום הזה אני בן שבעים שנה. לא עוד כבן שבעים שנה; שבעים שנה, קרי וכתיב, וכמצוות החוק שומה עליי לפרוש מכהונתי כשופט. אמא לימדה אותי כי מארח חייב להודות לאורח על שטרח ובא, ובאתי עתה לקיים את מצוותה. אני מודה אפוא מקרב לב לכל מי שטרחו ובאו לחלוק עמי יום זה.
היום הזה, ידידיי, ברשות הרבים הוא: אבקש עם זאת כי תתירו לי להתכנס מעט ברשות היחיד. שלא כעץ השדה הוא האדם. לאדם, לכל אדם, יש אם ואב, מורים ומחנכים, חברים וידידים. וביום יחיד ומיוחד זה ביקשתי להזכיר בשמותיהם מקצת מאותם אנשים שעיצבו את אופיי והדריכו אותי בחיי. ראש וראשון הוא אבא, שניאור זלמן חשין, ממלא מקום קבוע לנשיא בית המשפט העליון. מורה, מחנך, שופט, אדם.
אבא הלך לעולמו על משמרתו והוא בחצי ימיו. בן חמישים ושש היה, רוחו עז ודברו חכמה. הטוב אשר בי - אהבת האדם, אהבת העם, אהבת התכ״ך - מאבא בא לי. אבי גא בהיותי בן לו, גא עד בלי די. ועם אבא - אמא, לאה לבית מרגלית, שעזבה אותנו זה מקרוב. הייתה זו אמא שלימדה אותי יושר ויושרה; שפי ולבי יהיו שווים. הייתה זו אמא שחינכה אותי לדבר אמת; לעולם לא ״שי״ן-קו״ף-רי״ש״, נהגה לומר. הייתה זו אמא שלימדה אותי לדבר לשון נקייה; שלא אצער את הזולת: שלא אהיה איש זדון. שתהיה חמלה בלבי על מי שנזקק לעזרה. שאעזור לו. שאגן על החלש. שאהיה אוהב אדם.