על הרשעת חפים מפשע ביודעין
בפרשת ברנע (תד 030396/04 מדינת ישראל נ׳ ברנע, דינים תעבורה א 766) ארעה תאונת ״פגע וברח״. חקירה הובילה לכתב אישום - ובאלה המילים נפתח פסק הדין: ״לא בכל יום נתקל בית משפט זה במצב שבו ידוע לכל, כי עבירות תעבורה שנעברו ברכב התבצעו על ידי נהגת, בעוד שמי שעומד בפני בית המשפט על דוכן הנאשמים הינו אדם ממין זכר - אותו מבקשים להרשיע בביצוע אותן עבירות״. מהי אם כן התוצאה - שאל בית המשפט - ״כאשר ברור שהנאשם אשר עומד בפני בית המשפט לא יכול היה לבצע את העבירה?״. לכאורה, השאלה אינה שאלה ואין גם צורך להשיב: וכי ניתן להרשיע נאשם בעבירה אשר בית המשפט עצמו קבע שלא הוא ביצע? ובכל ואת, במציאות העולה על כל דמיון, הורשע הנאשם בכל סעיפי האישום: ואז נגזרו עליו - בתורת עונש על עבירות־שלא־עבר - קנס גבוה או מאסר תמורתו, וכן תקופה ממושכת של פסילת רישיון. סוף דבר: העבירה ״פוענחה״ והתיק נסגר! אדם חף מפשע הורשע ונענש ביודעין - והעבריינית האמיתית נותרה אלמונית, חופשייה לנהוג כמקודם.
פסק הדין בפרשת ברנע הוא בגדר הלא ייאמן. אך מסתבר שאין היא חריג כלל ועיקר. אדרבה: הוא משמש עדות נאמנה לדמותו של הדין הקיים, כפי שנקבע ואושר בעקביות בבתי המשפט המחוזיים ובבית המשפט העליון.
על רקע פרשת ברנע, הנה סדרה קצרה של שאלות ותשובות.
מה הדין אם פלוני יצא לחו״ל ומסר את רכבו לאלמוני, והלה עבר בו עבירה ? מיהו העבריין? התשובה מובנת מאליה: הנהג הוא העבריין, והוא לבדו אחראי בפלילים לנהיגתו. מה אם הנהג לא נתפס ולא זוהה, אך מספר הרכב צולם או נרשם והוביל אל הבעלים? גם אז העבריין הוא הנהג: ואם הבעלים השב מחו׳׳ל יסרב ״להלשין״ ולומר מיהו - אפשר שייענש על שתיקתו אך לא על נהיגתו. ומה אם הבעלים נסע והשאיר את רכבו לשימושם של מספר אנשים כגון עובדים או קרובי משפחה, ובאמת אינו יודע מי מהם נהג ברגע הקובע ? במקרה זה ייצא ידי חובה אם ימסור למשטרה בתום לב את שמות כל האנשים שהורשו להשתמש ברכב, וכן כל מידע אחר היכול להוביל אל הנהג־העבריין. אבל בין אם הבעלים שתק או שיתף פעולה, ובין אם הנהג נמצא או לא נמצא - הרי אין הבעלים אשם בעבירת תעבורה שנעברה בוודאות בידי אדם אחר.
האם סדרה פשוטה זו של שאלות ותשובות משקפת את הדין הנוהג בישראל? למרבה הצער, התשובה היא בשלילה. הלכה למעשה, בעל הרכב עלול למצוא את עצמו מורשע בעבירה שלכל הדעות לא עבר, בעוד הנהג האמיתי - המסוכן לעצמו ולציבור - נותר על הכביש ורואה כיצד אחר נענש על מעלליו. אמנם כן: מזה עשרות בשנים נוהגת מערכת האכיפה בישראל להרשיע חפים מפשע ביודעין, בעבירות תעבורה, כל אימת שכשלה במציאת העבריינים האמיתיים או בהוכחת אשמתם בראיות קבילות. דומה שאין מנוס מלומר שזוהי שערורייה של עוול ואיוולת, וביסודה לא זדון או שחיתות, חלילה, כי אם ליקוי מאורות שהדעת מתקשה לסבול ולהבין.
החלק הראשון במאמר מבקש להציג את הדין הקיים ואת התפתחותו. החלק השני מבקש להעמיד את הדין על מכונו, אגב השוואה עם שיטות משפט אחרות; ומובן שיש בו קריאה לתיקון מיידי של המעוות. התמונה בכללותה - מציאות נמשכת של הרשעת חפים ביודעין - מצטיירת לא רק כמקרה מיוחד של אובדן דרך, אלא גם כסיפור מאלף מאין כמותו על משפט, על שפיטה ועל מה שבהם וביניהם.
