בין "מנדט" ל"מדינה": על חלוקת ההיסטוריה של המשפט הישראלי לתקופות

סכמות של תיקוף ההיסטוריה משקפות הנחות מוצא אידיאולוגיות. ההיסטוריה של מדינת ישראל ושל המשפט הישראלי לא היתה חופשיה מהנחות מוצא כאלה, ובייחוד מהנטייה לראות את העבר מזווית המבט של האידיאולוגיה הציונית. אחת ההשפעות העיקריות של הציונות על קונבנציות התיקוף המקובלות בהיסטוריה של ארץ ישראל במאה העשרים היתה לחלק היסטוריה זו לשתי תקופות: תקופת המנדט ותקופת המדינה. בשל חלוקה זו יוחסו אירועים מרכזיים במשפט הישראלי של שנות החמישים - כמו החקיקה המקיפה בתחום דיני העבודה או הופעתו של שיח זכויות חוקתיות בפסיקת בית־המשפט העליון הישראלי — לגורמים פנים־ישראליים, כמו המחויבות הסוציאליסטית של תנועת העבודה או הרצון ליצור בארץ־ישראל מדינה יהודית שתהיה ״אור לגויים״. אם נזנח את קונבנציות התיקוף המקובלות של ההיסטוריה של המשפט הישראלי, נגלה כי לא ניתן להבחין בבירור בין התקופה שמיד לפני קום המדינה לבין התקופה שמיד לאחריה. ראשית, משום שהתהליכים המשפטיים בתחום דיני העבודה והמשפט החוקתי — שמקובל לראותם כאילו החלו רק בשנות החמישים  — החלו עוד קודם לכן, במהלך מלחמת העולם השנייה. שנית, משום שתהליכים מסוימים, שניתן היה לצפות כי יתרחשו לאחר הכרזת העצמאות - כמו ניתוקה של שיטת המשפט הישראלית משורשיה האנגליים ויצירת שיטת משפט חדשה, אשר תתבסס על המשפט העברי או על מקורות קונטיננטליים - לא אירעו.