ערובה וערבות - ביחד ולחוד

 בפרשת שסיגל חזר בית־המשפט העליון ואישר את הפירוש המקובל לסעיף 43 לחוק סדר הדין הפלילי, שלפיו אם אין תוקף לערובה העצמית של העצור, אין תוקף גם לערבות הניתנת על־ידי אדם אחר. כן קבע בית־המשפט, כי יש תחולה להוראות סעיף 6 לחוק הערבות, ולהוראות סעיפים 55-56 לחוק החוזים, העוסקות בריבויי חייבים, על הערובה הניתנת לפי חוק סדר הדין הפלילי, אף כי יש לסייג את היקפה של תחולה זו לפי מבחן המטרות השונות ששני סוגי הערבות מכוונים אליהן. על שתי ההנחות הללו מבקשים הדברים שלהלן לערער. ראשית נציע, כי יש לפרש את סעיף 43 לחוק סדר הדין הפלילי כך שיתאפשר מתן ערובה על־ידי אדם אחר בלבד גם בלי שיידרש העצור לתת ערבות עצמית להבטחת התייצבותו לדין. הלשון, ההיגיון והמטרה מתיישבים יותר עם פירוש זה. כן נטען, שהחיובים הנוצרים על־פי חוק סדר הדין הפלילי שונים כמהותם מן החיובים שהוראות חוק הערבות וחוק החוזים עוסקות בהם, ואין לאחרונים תחולה על הראשונים.