ביזור מערכת השפיטה בישראל: התפקיד הנסתר של סדרי הדין
מערכת השפיטה הישראלית מאופיינת מאז ייסודה במבנה מוסדי היררכי ובאידיאולוגיה ריכוזית. המבנה ההיררכי מבוסס על פירמידה בת שלוש ערכאות שבה כל ערכאה נתונה לפיקוח ולביקורת של הערכאה המצויה מעליה. האידיאולוגיה הריכוזית באה לידי ביטוי בעקרון התקדים המחייב. המאמר יטען, כי למרות שהמבנה המוסדי ההיררכי של בתי המשפט נשאר כשהיה והאידיאולוגיה הריכוזית נותרה אף היא על כנה, בפועל, בשלושת העשורים האחרונים עוברת מערכת השפיטה תהליך של ביזור, שתוצאתו העברת כוח רב לשופטי הערכאות הדיוניות לקבל הכרעות, בלא שאלה תהיינה נתונות לביקורת על ידי ערכאה שיפוטית גבוהה יותר. ביזור זה אירע כתוצאה משתי תמורות שהתרחשו במקביל: האחת היא המעבר מ"שיפוט" ל"ניהול תיקים", אשר כתוצאה ממנה מספר התיקים האזרחיים שבהם מתנהל הליך הוכחות הלך וירד באופן דרמטי וברוב המכריע של התיקים (כ-94%) ההליך מגיע לכלל סיום שלא באמצעות פסק דין מנומק. השנייה, היא המגמה בחקיקה ובפסיקה לצמצם את שיקול הדעת של ערכאות הערעור במתן רשות ערעור על החלטות ביניים של הערכאות הדיוניות. השילוב של שתי תמורות אלה, הביא לכך שמרבית ההחלטות שניתנות על ידי הערכאות הדיוניות, המכריעות את גורל התיקים, אינן עוברות תחת שבט הביקורת של ערכאות הערעור.
ביזור מערכת השפיטה לא נעשה לאחר תהליך חשיבה מעמיק ומסודר מצד המחוקק ובתי המשפט באשר ליתרונות ולחסרונות הגלומים בו. הוא התהווה כתוצאה, לא מכוונת בעיקרה, של סדרה ארוכה של תיקוני חקיקה וחקיקת משנה, טכניים וניהוליים למראית עין, בתחום סדר הדין האזרחי, ומספר רב של פסקי דין המפרשים אותם ונותנים להם תוקף. תיקוני חקיקה ופסקי דין אלה הם, בתורם, תולדה של שינויים מטריאליים ואידאולוגיים מרחיקי לכת שעברה מערכת המשפט בישראל בעשרות השנים האחרונות. תמורות אלו עיצבו מחדש את האופן שבו מתנהלים הליכים אזרחיים בישראל ואת תפקיד השופט במסגרתו.
