אוניברסיטה בגלות: ההיסטוריה של החינוך המשפטי בעשור הראשון למדינה

מטרתו של חיבור זה היא לבחון בחינה ביקורתית את ההנחה הרווחת בדבר הפורמליזם שאפיין את החינוך המשפטי באוניברסיטה העברית בירושלים בראשית שנותיו. ההיסטוריה של החינוך המשפטי בעשור הראשון לקום המדינה טרם כתה לחקירה מקיפה וממצה בספרות המשפטית הכללית. בהיעדרה תובנות מרכזיות על החינוך המשפטי בתקופה זו נסמכות בעיקר על היקשים גורפים מפסקי הדין של שופטי בית המשפט העליון של אותה העת. המאמר מבקש לחרוג מן המתווה התאורטי המוכר המזהה בין היתר את החינוך המשפטי הישראלי בראשית דרכו כמסוגר, מובחן ואוטונומי ולטעון כי כבר בעשור הראשון לקום המדינה נחלש אופיו האינטרנליסטי של החינוך המשפטי והוא נהפך לבינתחומי. חלקו הראשון של המאמר מגיש סקירה קצרה של גישת הפורמליזם המשפטי. החלק השני כולל סקירה היסטורית על האוניברסיטה העברית בירושלים בעשור הראשון לקום המדינה. החלקים השלישי והרביעי מציגים את הטענה המרכזית בחיבור זה, שלפיה החינוך המשפטי בארץ, עם כינון הפקולטה הראשונה למשפטים, היה בלתי פורמליסטי במובנים רבים. טענה זו נסמכת על שני אדנים: ראשית יוצג הטיעון המוסדי, אשר במסגרתו יובאו דוגמאות ממקורות ראשוניים שונים (פרוטוקולים מדיוני ישיבות הוועדה המקצועית להקמת הפקולטה, הקוריקולום הרשמי של הפקולטה בשנותיו הראשונות והקמת המכון לקרימינולוגיה), המעידים על שאיפתם ופועלם של קברניטי הפקולטה להנהיג בה חינוך אינטרדיסציפלינרי. התנהלות זו, מטבעה, אינה מאפיינת שיטת חינוך פורמליסטית ולמעשה איננה עולה בקנה אחד עמה. הטיעון השני סב על הציר הפרסונלי, והוא מבקש להתמקד בסגל ההוראה הבכיר של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית דרך תיקי חבריו, תכני הרצאותיהם וחיבוריהם הבין תחומיים. ניתוח תיקי סגל ההוראה ותכני ההרצאות מבקש ללמוד מהרקע האישי-אינטלקטואלי של המרצים על הקשר בין האקדמיה ובין האקדמיה החוץ-משפטית. הדעת נותנת כי קיומו של קשר חזק עם דיסציפלינות אחרות עשוי להצביע דווקא על משטר א-פורמליסטי אשר הונהג בחינוך המשפטי בראשית דרכו. לבסוף ישולבו הטיעון המוסדי והטיעון הפרסונלי במסגרת האירועים ההיסטוריים השמורים לעשור הראשון להקמת המדינה, שבהם ספגה האוניברסיטה העברית בירושלים פגיעה אנושה בקיומה הפיזי, עם אבדן נכסיה, כמו גם בקיומה הסימבולי הנשען על מיקומה הייחודי במרחב הירושלמי.