על : הורים וילדים איחוד משפחות בישראל
המאמר מתבונן על הכללים המשפטיים החלים על משפחות שמורכבות מהורה זר ומילד בעל מעמד בישראל בהקשר של תפיסת המשפחה במשפט הישראלי. משפחות אלו נמצאות המפגש בצומת שבין הרגולציה של חיי המשפחה לבין הרגולציה של ההגירה. המיקום הפריפריאלי של המשפחות המעורבות בשולי החברה יכול לשפוך אור על התפיסות הבסיסיות שלנו למהותה באשר של המשפחה, ובכלל זאת: באילו מצבים אנחנו מעודדים את המשפחה, מגנים עליה ותומכים בה; אי-שוויון בין תאים משפחתיים; זרות וזהות; זכויות ואזרחות, וכד'. בצומת הזה השיקולים הפוליטיים של מדיניות ההגירה גוברים על השיקולים הפוליטיים של עידוד חיי המשפחה ועל השיקול המשפטי של ההגנה על הזכות החוקתית לחיי משפחה. שיקולי דיני הגירה אלו שמנסחים את הכלל שלפיו המעמד יוענק להורה רק במקרים חריגים. כך, הכללים החלים על הורים זרים המבקשים לקבל מעמד מכוח הורות לאזרח ישראלי אינם תואמים את המדיניות הננקטת בישראל לעידוד ילודה ולתמיכה בהורים לילדים, מחד, ולהגנה על הזכות לחיי משפחה ולהורות, מאידך. בנוסף, הכללים הללו אינם עולים בקנה אחד עם התרבות המשפטית שרואה בעיקרון טובת הילד עיקרון מנחה החלטות לקבלת שיפוטיות הנוגעות לילדים. היעדר העקיבות בהקשר הזה מעלה חשש כי ילדים להורים זרים זוכים להגנה משפטית פחותה על זכויותיהם (בהשוואה לבני זוג זרים ובהשוואה לילדי להורי אזרחים) חרף היותם אזרחים, וכי שיקולים אתנו-דמוגרפיי בנוגע לטיב האוכלוסייה הרצויה במדינה משחקים תפקיד בקביעת הכלל המשפטי ובניהולו. למעשה, היחס אל אותם ילדים הוא כאל מי שאינם נמצאי במקומם.
