מיקור-חוץ בראי המשפט הציבורי: הפרטת תכניות ״מרווחה לעבודה״ ובעיית כשלי הפיקוח

המאמר בוחן מנקודת המבט של המשפט הציבורי את השינוי המשמעותי העובר על המנהל הציבורי עם השימוש ההולך וגובר במיקור-חוץ לצורך הפעלתם של שירותים ציבוריים. בחינת שינוי זה נעשית באמצעות מקרה המבחן של הפרטת תכניות "מרווחה לעבודה" בישראל ("תוכנית ויסקונסין"). בחלקו הראשון, המאמר מנתח את משמעות הפרטת תוכניות אלו ומצביע על הגירעון הדמוקרטי הנוצר בעקבות העברת עצמה ושיקול דעת שלטוניים לידי חברות פרטיות המצויות בניגוד עניינים מובנה. כמו-כן, המאמר מצביע על מעבר מפרדיגמת נאמן הציבור של המשפט הציבורי לפרדיגמה של הסדרה ופיקוח כבסיס ללגיטימציה של הפעלת עצמה שלטונית על ידי חברות פרטיות. בחלקו השני, המאמר בוחן עד כמה החלת המשפט הציבורי על גופים אלו באמצעות מנגנונים שונים של הסדרה ופיקוח ("הצברה") יכולה לגשר על הגירעון הדמוקרטי הנוצר כתוצאה מההפרטה. מסקנת הניתוח היא כי למנגנוני ההצברה יש אמנם פוטנציאל לגשר על הגירעון הדמוקרטי, אך עשויות להיות להם גם מגבלות משמעותיות בשל כשלים מבניים ביכולת ובנכונות לפקח על החברות הפרטיות. לאור המסקנה בדבר כשלי הפיקוח, בחלקו האחרון מצביע המאמר על הצורך לפתח את תאוריית ההצברה של הגופים המופרטים מתוך תפיסה ריאלית של יכולת ההצברה ושל גבולותיה. במישור המדיניות הראויה, המאמר מצביע על כך שלעתים המגבלות המבניות בפיקוח צריכות להוביל להחלטה להגביל מלכתחילה את סוג הסמכויות ושיקול הדעת המועברים לחברות פרטיות. במישור הביקורת השיפוטית, המאמר מציע לפתח תפיסת תפקיד שיפוטית המתמודדת עם כשלי הפיקוח ובוחנת את התאמת הפיקוח לגירעון הדמוקרטי הנוצר בהפרטה.