ייצוג הולם בהסדרי פשרה בתובענות ייצוגיות

מקומן של התובענות הייצוגיות נעשה מרכזי יותר ויותר בנוף המשפטי הישראלי, ועמו מקומם וחשיבותם של הסדרי הפשרה בהליכים אלו. במאמר זה תידון השאלה אם במסגרת הדיון באישור הסדרי פשרה בתובענה ייצוגית על בית המשפט לבחון את התקיימותו של תנאי נוסף אשר אינו מנוי במפורש בהוראות החוק הנוגעות לעניין זה, והוא אם חברי הקבוצה "יוצגו באופן הולם" על ידי התובע המייצג ובא כוחו. במסגרת המאמר יוסבר כי לשאלת הייצוג ההולם תפקיד מפתח באישור הסדרי פשרה בהליך הייצוגי, ועל אף היעדרה מהוראות החוק העוסקות בעניין זה חובה על בית המשפט לבחנה. במאמר תוצג סוגיית הייצוג ההולם לא אך כתנאי נפרד הנוסף לרשימת התנאים שעל בית המשפט לבחון עובר לאישור ההסכם, אלא כעיקרון המהווה את ההצדקה לחיוב חבר הקבוצה בהסכם אשר הוא לא נתן את הסכמתו לו, וכתכלית מרכזית של ההוראות השונות המנויות בחוק בעניין זה אשר לאורה יש לפרשן וליישמן. כן תידונה במאמר סוגיות מרכזיות שונות הנוגעות לאישור הסדרי פשרה ייצוגיים, וכל אחת מהן תיבחן ותנותח לאור עקרון הייצוג ההולם: הדרישה בחוק בדבר קיומן של שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, קביעת הגמול ושכר הטרחה לתובע המייצג ובא כוחו, הסדרי פשרה מסוג "הסכמי שובר" ותפקידם של הבודק וגורמים חיצוניים אחרים בבחינת ההסכם.