חבר הכנסת כ"נאמן הציבור"

מאמר זה בוחן את האמירה לפיה "חבר הכנסת הוא נאמן הציבור", מקורותיה, משמעותה והיקפה, וכולל שלושה חלקים. החלק הראשון חוקר את המקור הנורמטיבי להכרה העקרונית בחובת אמון של חבר הכנסת. הנחת היסוד בדיון תהא כי המושג "נאמן הציבור" נועד לקשור ביחסים משפטיים בין חבר הכנסת לבין הציבור שבחר בו. חובת האמון נועדה לתאר את אופי ההתחייבות של צד למערכת יחסים משפטית. אם יוכח כי קיימים יחסים "משפטיים" בין חבר הכנסת לבין הציבור, אזי ניתן יהא לבסס על יחסים אלה חובות אמון. בחיפוש אחר תשתית תיאורטית זו נבחנים המודלים השונים האפשריים להגדרת הייצוג הפוליטי בישראל: האם בישראל הייצוג הפוליטי הוא "ייצוג חופשי", על פיו מרגע היבחרו חופשי חבר הכנסת בפעולותיו ויכול להתנער מהתחייבויותיו כלפי הציבור, או שמא הייצוג הפוליטי מתנהל בהתאם למודל של "שליחות פרטית" או "מפלגתית", על פיו חבר הכנסת משמש "שליח" של מפלגתו. חלקו הראשון של המאמר מנסה לספק הצדקה לקיומה של חובת אמון עקרונית של חבר הכנסת. בחלקו השני, נבחנת היקפה של חובה זו. הטיעון המוצע הוא כי היקפן של חובות האמון תלוי במהותם של היחסים המשפטיים שבין בעל החובה לבין הנהנה. הצורך בהטלת חובות אמון מתעורר דווקא מקום שמערכת היחסים היא בעלת מאפיינים "חופשיים". הטיעון מבוסס על התפתחותן של חובות האמון במשפט הפרטי דווקא, ומראה, כי מקום שנוצר יחס משפטי המוליד אמון, אולם חובות האמון לא נקבעו בחוק, פיתח בית המשפט את החובות בעצמו. יחסי אמון המבוססים על מערכת ברורה ומפורטת של חובות חקוקות, כגון חובות האמון הנובעות מיחסי נאמנות (trust) ושליחות, אינם דורשים פיתוח שיפוטי. אולם עיון בהתפתחות חובות האמון מלמד כי דווקא מקום שהיו בין הצדדים יחסים חופשיים מחובות שבחוק, שלא הוגדרו כנאמנות או שליחות, שם התפתחה דוקטרינת הנאמנות מרעיון ערטילאי ועד להפיכתו לעיקרון כללי זהה לתהליכים העוברים על העקרונות הכלליים בפסיקה הישראלית. אומר הנשיא ברק כי: "זוהי ...'גאוניותה' של ההלכה הפסוקה..., אשר מכירה בחובות מיוחדות הנתפסות במשך הזמן כביטוי לעקרון כללי, ממנו נגזרות חובות מיוחדות חדשות, הנתפסות כביטוי לעקרון כללי (ישן או חדש), ממנו נגזרות חובות מיוחדות חדשות, וחוזר חלילה." בסופו של הדיון התיאורטי, נבחנת המשמעות האופרטיבית של חובת האמון הפוליטית, תוך ניסיון לפרט בקצרה את סוגי החובות מחד ואת הסנקציות האפשריות בגין הפרת חובת האמון מאידך. הנחת היסוד לדיון בחלק זה תהא כי דווקא משום המאפיינים המיוחדים של היחסים הפוליטיים, מן הראוי לנקוט משנה זהירות בשלב יישומה של חובת האמון. מוצע להימנע מהטלת חובות "מושגיות" על חבר הכנסת, ולפתח את רשימת החובות באופן קונקרטי ובהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בסופו של הדיון, נבחן המעבר מן הרעיון של "חבר הכנסת כנאמן הציבור" לרעיון של "נאמנות חוקתית".