ניתוח אונטולוגי למוסד החסינות הדיפלומטית: פרשת השגריר בסיוני
המאמר נכתב על רקע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעניין חסינותו הדיפלומטית של שגריר מצרים בישראל, מר מוחמד בסיוני. עיון בפסק הדין מעלה כמה תהיות. ראשית, אין בפסק הדין תיאור לנסיבות שהולידו את התביעה האזרחית נגד השגריר. גם ההנמקה המשפטית בפסק הדין - שמבחינה כמותית נחזית כמקיפה - אינה מציעה הסברים משכנעים למציאות שלפיה נציג דיפלומטי נהנה מחסינות מפני תביעה אזרחית גם כשהוא נתבע בגין פעילות שבעליל אינה תלויה בתפקידו. אחת הטענות המרכזיות במאמר היא שעמדתו של בית המשפט בפרשת בסיוני הושפעה מאוד מחששות - כנראה מבוססים למדי - מפני פוטנציאל הפגיעה של התביעה ביחסי ישראל-מצרים. חיזוק לטענה זו אפשר למצוא בכך שהנימוקים המסורתיים למוסד החסינות הדיפלומטית לא היו מצדיקים היקף כה נרחב של החסינות.
המאמר מחולק למעשה לארבעה חלקים. החלק הראשון מתאר את ההשתלשלות המשפטית בפרשת בסיוני וקושר בין העמדות שבאו לידי בידי בהכרעות המקדמיות - למשל בעניין צווי איסור הפרסום - לבין העמדה הנורמטיבית שבפסק הדין בעניין החסינות עצמה. החלק השני של המאמר מנתח את הנימוקים השונים בספרות ובפסיקה לחסינות הרחבה שממנה נהנים הנציגים הדיפלומטים. כמו כן יתוארו בחלק זה החריגים לחסינות הדיפלומטית, תוך הבלטת הסינתזה הרעיונית בין חריגים אלה לבין היסודות הרעיוניים של החסינות הדיפלומטית הרחבה. החלק השלישי של המאמר עורך השוואה בין החסינות הדיפלומטית לבין חסינויות אחרות המוכרות במשפט הבינלאומי, תוך ניסיון להבין לעומק את פשר ההבחנות בין חסינויות אלו. החלק הרביעי של המאמר בוחן את הטקסט של פסק הדין בפרשת בסיוני, שהניואנסים שבו מאששים את התיזה העיקרית שלפיה הדגש ניתן דווקא לתקינות היחסים הבינלאומיים.
