הערות על חוק הראיות הרצוי

בספטמבר 1981 נתפרסמה ב׳׳הפרקליט׳׳ הצעת חוק הראיות, תשמ״א, שהוכנה על־ידי פרופ׳ אורי ידין ז״ל ואחרים שסייעו לו — שתיקרא להלן ״הצעת ידין". בעקבות ביקורת שנתמתחה על ההצעה מעברים שונים פנה היועץ המשפטי לממשלה באמצע 1983 אל השופט משה לנדוי וביקש ממנו להכין הצעה של חוק ראיות חדש, והועמד לרשותו צוות מייעץ מבכירי משרד־המשפטים. השופט לנדוי סבר שאין מקום להכנת הצעת חוק חדשה לגמרי, אלא יש להעדיף את הדרך של תיקונים להצעת ידין. המלצותיו הינחו את משרד המשפטים בהכנת התזכיר שבפנינו. הצעת חוק הראיות, תשמ״ה — 1985, מבוססת הן על הצעת ידין והן על המלצותיו של השופט לנדוי. טוב עשו היועץ המשפטי לממשלה והנהלת משרד־המשפטים שלא המשיכו את תהליך החקיקה עם הצעת ידין, אלא התחשבו בביקורת. יש אפוא להחזיק טובה לשופט לנדוי ולצוות המייעץ ולעובדי מחלקת־החקיקה במשרד־המשפטים, על הזמן והמאמצים הרבים שהקדישו בהכנת החוק המוצע. הצעת ידין ביקשה להכניס שינויים קיצוניים ומרחיקי־לכת ולחולל כמעט מהפכה בדיני הראיות. ההצעה החדשה אשר בפנינו מתונה קצת יותר והחידושים בה קצת פחות דרסטיים. כללית, המגמה הזאת נראית בעיני כרצויה. עם זאת, יש לי הערות שונות על המבנה ועל השיטה — על ה״יש״ ועל ה׳׳איך; כלומר: על תוכן ההסדרים שבחוק המוצע ועל מה שחסר בו. על חלק מן ההערות הללו אדבר כאן וכן אוסיף מהו —לדעתי — תהליך חקיקה נאות בתחום זה.