אגב הפסיקה - פסק דין תמוה (ע״פ 89/78 יעקב בן אליהו אפנז'ר נ' מדינת ישראל)

נתחיל את שורותינו אלה במעין הקדמה, שהיא, לאמיתו של דבר, סיכומנו העקרוני לסוגיה המרכזית שבה הן דנות, מבלי להירתע מלחזור על הדברים גם בסופן, כאשר נסכם את האמור בהן.
תוך עיון בפסקי הדין של בתי המשפט בארץ, ובייחוד של בית המשפט העליון, הורגלנו לתפיסה כי מלאכת עשיית הצדק, בכל מקרה שבא לפני הרשות השופטת, מושתתת על בדיקת עובדות העניין ברוח של הסתכלות קפדנית, של זיהוי מדויק, של הבחנה אובייקטיבית ושל אבחון נכון, והעברתן במבחן הנורמה המשפטית ההולמת,על כל אחת מדרישותיה בנפרד ועל כולן במקובץ, ללא דעות קדומות, נטיות רגשיות
ומגמות קבועות מראש. כלומר, איתור של מציאות קיימת, פאסיבית, ויישום החוק, הקיים גם הוא כנתון אובייקטיבי, על כל מרכיביו לגביה - הכל תוך התעלמות השופט מרגישויותיו, רגשותיו ותפיסותיו האישיים.
עיינו וחזרנו ועיינו בפסק הדין של בית המשפט העליון בעניין אפנז'ר, ולצערנו הרב איננו יכולים להשתחרר מן ההרגשה כי, הפעם, לא זאת הייתה גישתם של שופטי הרוב בעניין זה, וקל לנו יותר לתת ביטוי להרגשה זו גם בזכות דעת המיעוט בו, אשר, אולי בסגנון אחר, מביעה אותה הרגשה.