מה בין חופש הביטוי ו״חופש המימון״? על תשלומי העברה מותנים וחופש הביטוי הפוליטי במדינת הרווחה (כרך נד)
המאמר ממשיג מחדש מחלוקת ותיקה, שמעסיקה בשנים האחרונות את הפוליטיקה ואת המשפט בישראל, אודות הדרישות שהמדינה רשאית להציב כתנאי לתמיכתה בפעילויות תרבות. הטענה הבעייתית אודות "חופש המימון", לפיה למדינה יש חירות לקבוע באילו תכנים תתמוך ובאילו לא, נענית בדרך כלל באמצעות טיעונים מבוססי-זכות, בעיקר חופש הביטוי והשוויון. המאמר מראה שטיעונים כאלה סובלים מאי קביעות מובנה ושהפעלתם כרוכה בהכרח בעמדות הערכיות המשתנות של טועניהם – מה שמקשה לייצר על-בסיסם דוקטרינה עקבית ומשכנעת. קושי זה ניכר בפסיקה בנושא בישראל, כמו בארה"ב.
נקודת המבט החלופית שמציע המאמר ממקמת את התמיכה הציבורית בפעילויות תרבות בהקשר הרחב של תשלומי העברה במדינת הרווחה – מכלול המערכים שבהם המדינה מעבירה משאבים לפרטים כדי למתן פערים חלוקתיים מגוונים. מעשית, כל ההסדרים הקובעים זכאות לתשלומי העברה במדינת הרווחה כוללים תנאים מסוגים שונים – חלקם פנימיים להגיון ההסדר או לתכליתו, חלקם חיצוניים או נספחים לו; אך כולם מגלמים עמדות אידיאולוגיות מגוונות של מעצבי המדיניות בשאלות של שייכות, אחריות, סולידריות, זכות, שוויון והגינות. כל הסדר של תשלומי העברה כורך בתוכו תיחום בין זכאים ללא זכאים, וממילא מבטא העדפה אידיאולוגית מסוימת.
במישור הנורמטיבי, בהתחשב בכך שההתניה מובנית בכל הסדר של תשלומי העברה, מציע המאמר לעבור לבחינה של עוצמת הכפייה שיוצרת ההתניה, ולא בלגיטימיות של תוכנה. בהקשר של תמיכה בפעילות תרבות, משמעות הדבר תהיה פיתוח דוקטרינה שבוחנת עד כמה ההתניה שוללת מן היוצר את האפשרות להמשיך ליצור בהתאם לקריטריונים המקצועיים הפנימיים של הסוגה היצירתית. התשובה לשאלה זו בהכרח תלוית הקשר: ככל שהענף התרבותי תלוי יותר בתמיכה מדינתית כדי להתקיים ולהמשיך ליצור, כך התניות מבוססות-תוכן על התמיכה תהיינה כופות יותר, ולכן ראוי להגביל את שיקול הדעת של המדינה בהצבתן. לעומת זאת, ככל שלענף התרבותי יש מקורות תמיכה חלופיים שיאפשרו את קיומו הנמשך גם אם תצומצם התמיכה המדינתית, כך יש להתיר למדינה להציב יותר תנאים להשתתפות החלקית שלה במימון. המאמר מנתח את המסקנה נוגדת-האינטואיציה הזו, בוחן היבטים יישומיים שלה, ומספק מענה לטענות-נגד מרכזיות שניתן להציג לה.
