כוחו של בית המשפט ומגבלותיו

מתוך דבריו של שופט בית-המשפט העליון, משה לנדוי, במסיבה עם לשכת עורכי־הדין, מחוז ירושלים, ביום 13/09/1979.

אודה לפניכם, שאת נושא הרצאתי הערב ניסחתי בצורה קצת סתומה: כוחו של בית המשפט ומגבלותיו, הרי זה נושא חובק זרועות עולמנו המשפטי. כוונתי היתה לנושא מצומצם יותר, שהוא אקטואלי בימינו אלה דווקא. בתור נקודת מוצא אזכיר את דבריו של חבר כנסת נכבד, אשר אמר לא מכבר, לפי מה שקראתי בעיתונות, שבית המשפט העליון עבר לאחרונה בפסיקתו את הקו האדום או שהתקרב יותר מדי אל הקו האדום - כלומר, כך אני מבין מדבריו, את קו התיחום שמעבר לו הוא מסיג את גבולן של רשויות אחרות במדינה - הממשלה והכנסת.

האומנם כך הוא, והיכן אותו קו אדום? ימים אלה הם ימי מבוכה גדלה והולכת, של ליקוי מאורות בחיי החברה הישראלית ושל אנדרולומוסיה במערכות המשק הלאומי. מבוכה זו מלווה תחושה שהמערכת הפוליטית של המדינה אינה פועלת כראוי - תחושה הרווחת בציבור ואשר פוליטיקאים מכל גווני הקשת המפלגתית מודים בה הודאת בעל־דין. גם מערכת בתי המשפט אינה יוצאת נקייה מביקורת ציבורית, אך בדרך כלל מוגבלת הביקורת לתלונות הרגילות מאז ומתמיד על סחבת, על ענישה רחמנית מדי, וכיוצא באלה, ועדיין קיים אמון הציבור בבתי המשפט ונשמר המעמד הנכבד שבתי המשפט רכשו לעצמם בזכות עבודתם של שופטים מכל ערכאות השיפוט מאז ראשית ימיה של המדינה ועד לימינו אלה. טבעי הוא, שבמצב כזה גוברת המגמה להטיל על מערכת בתי המשפט, הפועלת באורח תקין פחות או יותר, את התפקיד לעשות מלאכתה של רשות אחרת מרשויות המדינה שפעולתה לקדה. אבל רבה הסכנה שמשום כך יוטלו על בתי המשפט תפקידים חדשים שהם לא נועדו למלאם, והתוצאה תהיה עומס־יתר עד שגם מערכת זו תחדל לפעול כהלכה וסופה שתיפגע עד כדי סכנת התמוטטות. יש אפוא צורך להגדיר, או יותר נכון להזכיר לעצמנו כמשפטנים ולציבור כולו, מושכלות ראשונים, כדי שיובן מה כוחה של מערכת בתי המשפט בתיקון מעוות חברתי ומשקי ומה אין בכוחה לעשות משום המגבלות הטבועות במהותה ובדרכי פעולתה.