שיתוף במקרקעין - מוסד חברתי רצוי?
האם השיתוף במקרקעין הוא ״סיכון פרטי״ שהשותפים נטלו על עצמם ושעליהם לשאת בתוצאותיו, או שמא מדובר במוסד חברתי שלמשפט יש עניין בו? ואם אכן רצוי שהמשפט יעניק יחס מיוחד לשיתוף במקרקעין, האם יחס זה צריך להיות מעודד או מרתיע? מהו היחס בין השמירה הקוגנטית למחצה של הדין הישראלי על החירות לצאת מיחס השיתוף במקרקעין לבין הטיפול המשפטי בתופעת השיתוף על כלל היבטיה? הרטוריקה הרווחת בפסיקה הישראלית היא שהדין הישראלי רואה בבעלות המשותפת במקרקעין תופעה בלתי רצויה, ולפיכך מעודד את פירוק השיתוף ושומר בקפדנות על חירותו של כל שותף לצאת מיחס השיתוף. טענתי המרכזית במאמר זה היא שעמדת המשפט הישראלי — החרות והפסוק כאחד — היא שונה; שהדין הישראלי דווקא חותר לתמוך בשיתוף־הפעולה בין הצדדים כל עוד הוא נוח להם. לסברתי, מקדם הדין שלנו מדיניות כפולה: הוא שומר על חירותם של הצדדים לצאת מיחס השיתוף במקרקעין; בה בעת, הוא מכיר בכך שבנסיבות מסוימות שיתוף במקרקעין הוא מוסד חברתי רצוי, ומנסה לפיכך לסייע לצדדים בכינונו ובשימורו. אמנם, יעדים אלה אינם סותרים זה את זה; אך הניסיון לקדמם בו־זמנית אינו פשוט כלל ועיקר. האתגר המיוחד שמציב ניסיון זה הוא, לטענתי, המפתח להבנת פרטי הדוקטרינה המסדירה את יחסי השיתוף במקרקעין ואת פירוקו.
