שלילת אבהות בהסכמה (כרך נא)

שחר ליפשיץ

מאמר זה עוסק בשלושה מצבים שבהם גבר ואשה שהם הורים גנטיים לילד, מסכימים שלהורות הגנטית של האב לא תהיה משמעות מעשית ומשפטית, והאם תשמש כהורה בלעדי, על כל הזכויות, האחריות והחובות הכרוכות בכך. (1) "הסכם לשלילת הורות, הנערך בשלב שהאם בהריון או זמן קצר לאחר הלידה (2) תרומת זרע מתורם אנונימי  ו- (3) תרומת זרע מתורם ידוע.

בשלב ראשון המאמר מציג שלושה קווי חשיבה לצורך ההבחנה בין המצבים. קו חשיבה אחד מבוסס על נקודת  המבט החוזית. השני, ממוקד בטובת הילד ובהבחנה בין טובת הילד העתידי לטובת הילד הקונקרטי והשלישי ממוקד בזכות להורות. נמצא כי כל אחד מן ההסברים שהוצעו לעיל אינם מספיקים בכדי לתת הסבר קוהרנטי לעמדה הקיימת, ו/או לספק קווי מדיניות מספיקים כלפי הדרך הראויה להסדיר כל אחד משלושת המצבים הללו. בעקבות זאת, בשלב השני של הניתוח, המאמר מציג כאלטרנטיבה לגישות שהוצגו לעיל, אליהן הוא מתייחס כ"גישות פרטיות" גישה חלופית- רשת חשיבה רחבה על הורות, המכונה: ״הגישה המוסדית-ציבורית להורות".

 המאמר מסביר כי המשפט הישראלי דוחה את ההסכם לשלילת ההורות, שכן הוא מנוגד לצורך לעצב את ההורות כמוסד המשקף אחריות בלתי הפיכה, לא מסחרית, הממוקדת בטובת הילד ובקשרים שבינו לבין ההורה.

עוד נטען, שלנוכח תמיכתם בזכות להורות של האם היחידנית, המשפט הישראלי והמערבי מבקשים לבנות קטגוריה חברתית של "תורם", העוסקת באדם הנכון לסייע לנשים או לזוגות לממש את כמיהתם להורות. המאמר מציע כמה מנגנונים ומגבלות שעשויים לאפשר את מנגנון התרומה מבלי לפגוע ב"מוסד ההורות" ובאתוס שהוא מייצג.  העמדה השוללת תרומה מתורם ידוע מוצדקת בכך שהיא יוצרת קטגוריה של הורות חלקית שעלולה לפגוע בטובת הילדים המעורבים. כמו כן, היא מטשטשת באופן לא ראוי את קו הגבול שבין הקטגוריות השונות ופותחת פתח לכך שאדם שיחווה חברתית ומשפחתית כמעין הורה לא ייקח אחריות מלאה על ילדיו, ובכך פוגעת במוסד ההורות.